מרינה פוזנר: בואו נדבר על אהבה

קטעים מתוך יומן השהות שלי

יום חמישי 3/2

אני רוכשת מהמכולת פירות וירקות כי הם משובחים יותר וחוזרת חזרה לדירה.

עכשיו יכולתי לשוב ולסדר את הקניות שלי: עשבים ירוקים כמו כוסברה, נענע, פטרוזיליה .. יש לי דרך לשמר אותם באופן שישארו טובים לשימוש ויפים וירוקים שבועיים, השקעתי בתהליך מה שהעלה חיוך גדול על הפנים שלי- עשב יפה וירוק מבצבץ מתוך כוס עם מעט מים, זה אחד המראות שמרגשים אותי וזה מתחבר לאהבה שלי לשווקים יפים שהסחורה בהם מעוררת חשק להכין, לבשל, לאפות, לנגוס, ולהריח.

יום שבת 5/2

אני מסתגלת מהר וכבר אימצתי טקסיות בוקר פה בערד:

קמה, פותחת לקטני את הדלת החוצה לטבע, מציעה את המיטה, מדליקה את הקומקום, מתקלחת, שותה כוס מים חמים, שותה קפה עם פרוסת לחם מרוחה בטחינה וקוטג׳, קוראת משהו בארץ או משהו כזה, משתפת מה עובר עלי פה בערד- במדיה ומתחילה את היום.

התחלתי לצעוד כשבעצם המדבר כל הזמן מולי ומהצד הימני שלי, בדרך נתקלתי במיצב של קערות סאונד תלויות באמצע שום מקום- יש לי תחושה שאחד מאמני הרזידנסי מתישהו יצר את זה. כמובן צילמתי ושיחתי עם זה.

הרוח משוגעת ומתחזקת ככל שאני עולה ומתקרבת.

הגענו למצפור- הנוף ללא מילים: הרי מואב שבירדן מלפנים על שם קרוייה גם הטיילת שמובילה לשם ובה צעדתי, נחל ומדבר יהודה מצד אחד, ומדבר נוסף שאני לא זוכרת את שמו מהצד השני. ובמרכז הציפור הברוטליסטית והלבנה של תומרקין. משהו בלבן ובהיותו של הפסל אובייקט של תנועה מתעתע בברוטליסטיות של הפסל שעשוי מבטון גס.

לינה הדגישה לי שכדאי לי להמשיך אחרי הפסל עוד מעידה אל תוך המדבר שם יש מיצב של שולחן וכסאות לבנים שצופים על המדבר באופן עוד יותר אבסולוטי.

כמובן שהמשכתי תוך נסיונות לא לעוף- שקטני לא תעוף והגעתי. נקודה קוסמית, רומנטית שגרמה ללב שלי לדפוק כמו דפיקות שמרגישים בהתרגשות ממשהו יפה.

איחלתי לעצמי דברים טובים, הזכרתי לעצמי חלומות, הודתי על הרגע והחיים שלי, סיימתי את היין והתחלנו לשוב חזרה- דרך של עלייה עם רוח חזקה זה בערך כמו לנסות לעלות למעלה על מדרגות נעות שיורדות למטה.. מורכב חח אך אפשרי.

יום ראשון 6/2

שאלתי את אלה מה זו אהבה? היא הייתה בשוק מהשאלה ובהתחלה סירבה להתייחס, המתמסרתי שבי למשימה ניסתה מעוד כיוון- ברוסית הפעם שיתפתי אותה במשפט שסבתא שלי אמרה לי: ״באהבה יש כאב, אבל כאב בלי אהבה זה דבר עצוב״, וזה פתח שיחה על אהבה, על נאמנות, על נתינה, על פשוט להיות. היא לא הסכימה להצטלם אבל שוחחנו על אהבה למקום, על האבה שלה למה שהיא עושה, על הילדים שלה ועל האהבה שלה לזוגיות בחייה -פרק ב׳ מזה 20 שנים, היא לא הפסיקה להתהדר בכמה חשוב לו תמיד לפנק את הילדים שלה, מבגדים ועד עזרה בתשלום על הלימודים. זה מבחינתה אהבה.

יום רביעי 9/2

התעוררתי ליום מרגש בו אני יוצאת למסע לעבר העיר העברית העתיקה ביותר- ממשית.

אורן עמית הזמין אותי להצטרף אליו במסגרת העבודה שלו.

הנסיעה לממשית עברה בדרך המפעלים - מראה של דימוי ויזואלי מדהים, ארובות ומגדלים וחומרים תעשייתיים בוערים ופועלים באמצע של מדבר. זה ישר לוקח אותי לדימוי קולנועי ורצון לצלם ומצד שני לחלום על חווית בילוי שאפשר להרים במרחב כזה. יום אחד. צילמתי את זה בלב.

ומה שהכי למדתי הוא שגם בארכיאולוגיה כמו בחיים המציאות שלנו זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אז כל דבר בעצם עובד ככה- בממשית הארכיאולוגים וההיסטוריונים היו צריכים לבחור באיזה אופן הם משחסרים את העיר- זו עיר שעברה 3 תרבויות ו-3 פלוס תקופות, השחזור שבחרו לעשות הוא הסיפור שכולנו מכירים (או נכיר), היום. מה שנקרא אז כמו היום ההיסטוריה והמציאות הסובקייטיבית כניראה לעולם תהיה כזו.

וואלה מהמקום הזה בדיוק אני כניראה בוחרת ליצור מציאויות שונות דרך האמנות שלי.

הגעתי לזוג הכי מקסים- שימרי ואבישג. הם אנשי טבע ואדמה, זוג אוהב שפותחים בית ונגריה ומרחב חדש ברובע האמנים בעיר.

התרגשתי מהדרך שבה הם חיים יחד, אוהבים, מכילים, מעניקים, התרגשתי מהזרימה של שימרי לשיחה על רגשות- ראיתי שלא רגיל עבורו שיח כזה וההתמסרות שלו העידה על אהבה שקיימת בתוכו, לדעתי זו אהבה לאבישג, הרצון לעשות דברים ביחד.

יום חמישי 10/2

חמישי בוקר שלי החל עם הצלחה של היוזמה שלי- אנה ליין הקסומה מ׳סטודיו קופי׳ זורמת איתי ביוזמה של יצירת ערבקונספט תוסס של חגיגת אהבה, אוכל וקולנוע.

אנה שנולדה באנגליה וגדלה בארה״ב עשתה לפני 4 שנים עליה לישראל למען העתיד של הבן שלה, משפחתה שמתגוררת בערד הביאה אותה לכאן ואנה התאהבה באזור ובמדבר, את בית הקפה המיוחד שלה היא הקימה מתוך צורך אישי ומתוך ריק מוחלט שהיה (ועדיין), בתחום בתי הקפה בעיר, היא זנחה את האהבה והעיסוק שלה במדע, אנטומיה וחינוך לטובת אהבה של אנרגיה ואנשים. אנה היא אהבה, זה החיוך שלה והעיניים, זה האופן שבו היא מדברת על קפה ועל אנשים שעבורם היא יצרה את המקום כמו על הבן שלה, עם אהבה, אמת וברק בעיניים, לקחתי מאנה את הכנות כלפי עצב גם לגבי מה שאנחנו לא תמיד מצליחים לכבוש ועדיין להיות מלאי אהבה והודייה על מה שכן, עם הפנים קדימה ולמידת הלקחים. אנה מדמה את מארג התאים שלנו בגוף והחיבורים האנטומיים הפנימיים לאנרגיה והחיבורים האנושיים שהיא יוצרת אצלה בסטודיו.

יום שישי 11/2

סמדר היא בימאית קולנוע, עוסקת בקולנוע של נשים ועל נשים, חותרת לנקודות מבט נשיות מתוך רצון להזדהות רגשית שיותר נוגעת בה, מתוך רצון לספר סיפורים שפחות מסופרים ומתקיימים בתוכנו.

ראיתי את סרט הגמר שלה וראיתי גם את האחרון והחשוב ״על כסא הבמאי יושבת אישה״ כשהתיישבתי חיכתה לי גלויה נוסטלגית ויפה בשחור לבן על השולחן- זו דמותה של אלִידַע גֵּרָא בצעירותה - הבמאית הישראלית הראשונה עם עשן סיגריה ורוד (לפני מחר, 1969).

אני שאינני קולנוענית לפתע מצאתי את עצמי במרחב עשיה קולנועי- מקליטה ומצלמת וידאו ניצבת מול קולנוענית שזה המקצוע שלה.

יום שבת 12/2

עכשיו אחרי שכתבתי אודות עשרה ימים של שהות אני מרגישה שהכתיבה הופכת להיות תוספת בארגז כלי החוויה שלי. כמו שני אוכלת חוויה, מתלבשת בחוויה ויוצאת מהבית בכל יום לחוויה, ניראה לי שהיום הפכתי גם את הכתיבה שלי לחוויה. סקרנית לשלוח את כל זה הלאה לעולם, לקבל פידבק.

עבורי אמנות היא דבר שרוצה לצאת לעולם, אני יוצרת עבור אנשים , כדי לראות חיוך או כל רגש בעעצם שעולה בהם (העיקר להרגיש), לאור משהו שיצרתי.

יום ראשון 13/2

בלי לשים לב הגיעה שעת אחה"צ ובמהירות עצרתי הכל ונסעתי לפגישה שלי עם יפה ואיציק גמליאל.

לא ידעתי לאן אני מגיעה, כן ידעתי שאיציק הוא אמן פסל ושיש להם גן פסלים.

אני נוסעת במונית לאחת השכונות של ערד, המונית עוצרת ליד בית שמולו נפרש טבע מדברי ומדהים.

יוצאת מהמונית ומפנה את המבט שלי ימינה ולא ככ בטוחה שאני רואה נכון, והפעם ראיתי ממש נכון:

ג׳ירפה עצומה בגובה של 10 מטר (או יותר), מציצה אליי, דרקון יורק אש ועצום בגודלו, פלמינגוים מאוהבים..

יפה מקבלת את פני, שמחה ולא מופתעת מהתדהמה שלי.

אחרי שדיברנו קצת וגם איציק-האמן המופלא של כל הפסלים הצטרף אלינו, התקבצנו בסלון הבית לשיחה על אהבה.

זו היתה סגירת מעגל נפלאה עבורי בסשן הזה של שיחות על אהבה עם זוג בגילאי ה-70 על כל ניסיון החיים שלהם. ראיתי דרכם איך הרומנטיקה היא נתינה ללא תנאי, ראיתי דרכם תשוקה רומנטית של 2 אנשים שאוהבים את החיים ואת הבחירות שעשו ועד כמה היכולת לחלום, כל פעם מחדש, היא זו שמייצרת ומשמרת אהבה.

יום שלישי 15/2

התעוררתי לארגן הכל, להשיב ציוד, להוריד קבצים ולמחוק, לנשום את הרגעים האחרונים שלי בערד, בדירה שהספקתי להתחבר אליה, לקיים את טקסי הבוקר שאימצתי לי (מוזיקה, מקלחת, א.בוקר וקריאה של עיתון), ולאט לנסוע הביתה, לתל אביב, עם עצירה בבאר-שבע, הבית בו גדלתי.