.jpg)
"הוויה שלמה?"
את הפרויקט הזה התחלתי לפני קצת יותר מתשעה חודשים. למעשה, ביום שבו נודע לי שאני בהריון ראיתי לעיני רוחי חזיון של מעגל נשים הרות עם בטן חשופה וידעתי שזאת הולכת להיות עבודת האמנות הבאה שלי.
בלי קשר לאמנות, אני אוהבת לערוך טקסי נשים בטבע ומשם החלטתי שאני עושה טקס עם נשים הרות ביום השווין האביבי (שיצא השנה ב20 למרץ) ושאתעד אותו כסרט אמנותי קצר. במקרה גם התזמון יצא מסונכרן להפליא עם שהות האמן המתוכננת שהיתה אמורה להיות לי בערד.
במשך החודשים הראשונים לפרויקט גיבשתי קבוצה של נשים הרות שהיו פחות או יותר באותו חודש כמוני במטרה לעשות את הטקס במרץ כשאנחנו כבר בהריון מתקדם.
עם הגעתי לערד שלחתי לבנות מ"קבוצת ההריוניות" שהשתתפו בטקס את ההודעה הבאה:
Shlema Yasmin Hassidim [16/03/22 10:52 PM]:
ביום ראשון אנחנו צפויות פיסית (מבחינה אסטרונומית) אנרגטית וסמלית לחוות נקודת שוויון פנימית-רגשית וגלובלית שאחריה הכל יתחיל להשתנות - האביב נכנס באופן רשמי ואיתו הטרנספורמציה לקראת חיים חדשים, ימים ארוכים יותר שבהם השמש תאיר כל יום יותר מאורה. יום ראשון הוא רגע נדיר של איזון שקורה רק פעמיים בשנה - כשהיום והלילה שווים באורכם. השמש עומדת דום, נותנת לנו רגע לחוות את המציאות מעבר לקוטביות.
היום למשל למדתי משהו מעניין על ערד, אחת הערים היחידות בארץ שנבנו לגמרי מתוך תכנון אדריכלי מחושב להפליא. אחד הדברים היפים שהארכטיקטים של העיר החליטו (בשנות השישים!) זה לבנות אותה כעיר אורכית (לעומת ערים עם מרכז וסביבו טבעות) שנע על ציר בתיאום עם השמש, בין מזרח למערב. זה אפשר לשדרות המרכזיות שעוברות לאורך כל העיר להנות מצל מתמשך במהלך היום.
מחר אנחנו יוצאות לסיור לוקיישן סביב העיר. אעדכן בהמשך
בדיעבד, הכל יצא כל כך מדויק שבאמת הרגשתי שרק ב"הוויה שלמה" הדברים יכולים להיות כל כך מסונכרנים.
אחרי כמה ימים מתישים של חיפושים במדבר, הלוקיישן עדיין לא נמצא. היה לי משהו מאוד מסויים בראש - גבעות קטנות ורכות, זה הכל. ובכל זאת בכל מקום שביקרנו בו היו צוקים, נוף מרשים מדי או אפילו אימתני, העיר ערד ביצבצה ברקע, תוואי השטח היה לא נגיש (לנשים בהריון מתקדם..), אנדרטאות בלטו באופק והאדמה היתה קשה. בקיצור, זה לא היה זה. אבל ידעתי שהמקום שלנו, עם הגבעות הרכות, עוד מחכה.
ואז, יומיים לפני הטקס, הגעתי לתל ערד. במקרה יום לפני שמעתי שקורה שם אירוע וחברים ניסו לארגן לי דרך להגיע וכך יצא שאורן עמית, ממייסדי המרכז לאמנות עכשווית בערד, היה הטרמפ שלי. בזמן הנסיעה לתל ערד ותוך כדי שאנחנו מדברים, הרגשתי שזה לא קרה סתם שנפגשנו ואפילו גיליתי שהוא בכלל בעל תפקיד אחראי ברשות הטבע והגנים ושהוא יכול לעזור לי לארגן אישורים לצלם את הסרט. ואז, ברגע שהגענו לתל ערד זה היה לי כל כך ברור שזה המקום.
השם של הפרויקט, "הוויה שלמה", נובע מהחיבור של השם אמנית שלי, "שלמה" (מלשון שלם) והשם שייעדתי לבתי שלא מזמן נולדה, "הוויה" (העוברית המופרסמת שהשתתפה בטקס).
זה גם גלגול של הרבה דורות של טקסים שעשיתי עם נשים שמסתכם בטקס האחרון לכדי "הוויה שלמה".
ובכל זאת, כשתחלתי לכתוב את הטקסט לבלוג התחשק לי לשים סימן שאלה על השם של הפרויקט.
מן הסתם זה תמיד טוב לשאול שאלות ולחקור מחדש את הנתיבים שהובילו אותי למי יודע איפה.
פילוסופית ורוחנית אני מאמינה ב"הוויה שלמה", במעגליות של החיים והמציאות ששזורים זה בזה לכדי חוויה כוללת, ללא יחס בזמן, בלי סוף או התחלה.
ובכל זאת, האם ספציפית הפרויקט שלי הוא באמת "הוויה שלמה"?
הסרט שצילמנו מתוך הטקס עדיין לא ערוך. שמתי לעצמי תאריך משוער לעבוד עליו, רק אחרי שהבת שלי תיוולד. זה הרגיש הכי נכון. למעשה, היא כבר נולדה לפני חודש ואפילו שיש בי את הכוחות לעשות את זה, אני עדיין מחכה. אני יודעת שיש רגע מדויק לשבת על הסרט ולהפוך אותו ליצירה מוגמרת, אבל הוא עדיין לא הגיע. אולי אני מחכה ששאר הנשים יילדו?
זה מחזיר אותי לחוויה המכוננת של הטקס עצמו. חמש נשים עם בטן חשופה, רוקדות וצוהלות יחדיו. הרגשנו איך העוברים שלנו מתקשרים איתנו, אחד עם השניה ועם הבריאה כולה.
סביבנו היו עוד שלוש נשים, בוגרות מעלינו בדור, שהחזיקו עבורנו מרחב תומך. הצלמת, שבמקרה – לא מקרה היתה גם הדולה שלי, תיעדה את הטקס תוך כדי שהיא נעה באופן פרפורמטיבי בין שני המעגלים. המעגל הפנימי רטט מאקסטזה ורוח קודש מהולה בשובבות ומבוכה של אי ידיעה. כשהטקס נגמר וחזרנו הביתה, עדיין הייתה הרגשה באוויר שמשהו גדול קרה. התערבנו במציאות באופן חדור כוונה ולזה התלוותה עוצמה מסויימת, כזאת ש"משנה סדרי עולם". גם העוברים, שהיו נוכחים במעשה הזה יחד עם כל אישה שמכילה אותם, היו לא רק עדים אלא שותפים פעילים במעשה המחולל שלנו.
ניתן לסכם את זה דרך התיעוד של אחת ההתכתביות שלנו, ב"קבוצת ההריוניות", שנכתב אחרי הטקס:
Shlema Yasmin Hassidim [20/03/22 10:22 PM]:
בזמן הטקס היה מאוד מיוחד, הרגשנו את האדמה איתנו, את הבריאה כאילו אנחנו אחת.
וגם העוברים כאילו התרגשו שסוף סוף נותנים להם את המקום שלהם. כאילו הם, העוברים, נמצאים בין החיים הפיזיים לרוח. או בין החושך לאור, והם רגילים שאנחנו - העולם, מתייחס אליהם במישור הזה. ולפתע היום, בטקס שלנו, אנחנו 'ירדנו' למעמד שלהם, אנחנו היינו במרחב של הרוח והלא נודע. הלא גשמי, בתוך הקסם. ובכל זאת עדיין על הקרקע... זה מאוד חיבר אותם איתנו. ממש הרגשתי את העוברים שלנו אומרים לנו 'תודה'. או 'סוף סוף!' כי סוף סוף קישרנו אותם *באמת* למציאות.
וזה מה שהנשים ענו:
גילת [20/03/22 10:16 PM]:
שלמה אני עוד מעכלת אבל כבר הבן זוג שלי אומר שאני נראית בעננים. היה יום מדהים ומדויק, הכל התיישב בול והיה ממש ממש מיוחד , רגוע, מצחיק, משחרר ומחבר בדיוק מה שהייתי צריכה והרבה מעבר לציפיות. המון המון תודה על הכל, אתחיל בהקדם לתאם את המפגש הבא שלנו.
רות [20/03/22 10:18 PM]:
וואי גם אני חזרתי באורות וגם הבן זוג שלי אמר את אותו הדבר, היה זכות להיות ככה ביחד וממש לא מובן מאליו, תודה שלמה על המרחב והדבר המיוחד הזה שיצרת עבורינו, עשה כל כך טוב להיות ביחד ופשוט להתחבר מדהימות כולכן.
אילת [21/03/22 09:56 AM]:
חייבת לשתף את החוויה שלי –
הזמן טס לי!
היה מהמם, משחרר, חוויה ראשונה שלי מהסוג הזה.
קשה להסביר במילים מה היה שם אבל אנסה...
נשים חזקות, טהורות סביבנו, מלאות בנתינה ולב רחב
כל אחת מגיעה עם המסע שלה
הרבה דברים שנאמרו עדיין מהדהדים לי בראש
צריכה לעכל את מה שהיה...
תהילה [27/03/22 09:04 AM]:
וואו שלמה, אני גם ממש הרגשתי ככה כשחיברנו את הבטנים ואני גם מתחברת לזה שלא מימשנו את הפוטנציאל, כאילו, בא לי עוד פעם, שלא יהיה לחוץ בזמן וקררר, אבל כן התחיל להתרקם שם משהו קסום ועוצמתי ואני רק עכשיו מבינה את מה שחווינו.
כמה ימים אחרי שעשינו את הטקס, הזמינו אותי להתראיין בפודקאסט "שהות אמן" בערד. במרחק הליכה של כמה דקות מאיפה ששהיתי ברחוב אחווה, נפגשנו, אורן עמית המראיין, המפיק ד"ר בוזי רביב ואישתו הנפלאה דנה, לשיחה עמוק אל תוך הלילה.
זה מה שיצא:
או ב spotify - https://open.spotify.com/episode/40FoX42vCNUDL5wNtdggXe
פרויקט המגילות 2021-2022
את פרויקט המגילות התחלתי לפני שנה. קיבלתי השראה אחרי שראיתי גליל נייר חשבונית תרמי בחנות של אבא שלי וביקשתי לקחת אותו.
בסטודיו שלי אני עובדת בדרך כלל עם סדר יום קבוע. קמה בבוקר, מציירת ורושמת מתוך הכיף שלי במשך כמה שעות. מה שיוצא לי, מהלב והדמיון.
ועם זאת, ישנם רגעים שבהם יש לי צורך לעבד משהו רגשי עמוק מהסוג שלא מאפשר לי להתרכז בשום דבר אחר מעבר למה שאני חווה ועדיין לא מעכלת. מצב כזה דורש סוג אחר של התייחסות ביצירה ומשם הגיע הרעיון להשתמש בגלילי הנייר כבסיס לתיעוד של מסע הנפש שלי.
במצבים "טעונים" שכאלו, הייתי יושבת שעות ומוציאה באינטנסיביות את כל הכעס, התסכול, הבילבול, העצב ובקיצור כל מה שהרגשתי איתו לא בנוח אל תוך הנייר.
זאת היתה דרך מצוינת לעבד את הרגשות שלי ובמקביל לרשום אותם ובכך להשאיר תיעוד של מצבי קיום נפשיים שחוויתי. החלטתי לקרוא לגלילים הללו "חשבונות נפש".
עם הזמן, הצטברה כמות נכבדת של "חשבונות נפש" והחלטתי שאני לוקחת אותם איתי לערד. ידעתי שהם צריכים להגיע למדבר, שזה יהיה המקום בשבילם. בעצם הם מעולם לא נחשפו באורכם המלא, לא בפני ולא בפני העולם. חלק מהגלילים היו באורך של אפילו 40 מטר! בסטודיו לא היה לי את המרחב (הפיזי או הנפשי) לפרוס אותם. בימים האחרונים של השהות שלי בערד, בדירה ברחוב אחווה, היה לי את הפנאי והפניות הנפשית לגשת לעניין המגילות. זה היה פרויקט שהרגשתי שאני חייבת לעשות לגמרי לבד ואפילו שהייתי כבר בהריון מתקדם, החלטתי שאני יוצאת למסע אל תוך השטח המדברי, עם המגילות שלי. קודם חיפשתי את המקום שראיתי לעיני רוחי – נקיק בין צוקים. ואכן מצאתי את הנקודה המושלמת והמספיק גבוהה שיכולתי לפרוס, או יותר נכון להפיל לתוכה, את הגלילים. ואכן, במקום שפעם זרם שם נחל, כנראה שזה היה מפל.
כשהגלילים נפרסו, התעמתתי לא רק עם הכאב הדחוס שבנפשי, אלא גם עם כוחות הטבע שבמדבר - השמש הקופחת ורוחות הפרצים. עם כל גליל שנפרס, הרוח הלמה במלוא חוזקה והעיפה את את הגלילים שכה עמלתי לסדר עם אבנים על המצוק. זה היה מאוד מתסכל. כאישה הרה, במצב פיזי לא מיטבי, נאלצתי להתרוצץ ולטפס מעלה ומטה, נאבקת עם הרוח. הרגשתי שהיא לא סתם מעיפה לי אותם. הם היו כל כך טעונים ודחוסים אנרגטית שברגע שהם "נפתחו" לעולם בפעם הראשונה הם הבהילו גם אותי. למעשה, הרוח רק אווררה אותם והזכירה לי תוך כדי כמה כוחות נפש הם מכילים. משם גם היתה בי מוטיבציה לא לוותר והמשכתי במשימה שלי למרות הכל. בשלב מסוים הרוחות נרגעו. כל הגלילים היו פרוסים על המצוק. ברגע הזה יכולתי לנשום לרווחה. הגלילים קיבלו סוף סוף את מקומם, הזדמנות להיות מוצגים באופן ראוי, להתאוורר תוך כדי ובכך להתרוקן מהמטען הדחוס שהיה בתוכם. אפילו שאני הייתי העדה היחידה למהלך הפרפומטיבי הזה, זה היה מספיק. הרגשתי מסופקת מעצמי שהצלחתי, בעזרת המדבר, לנטרל את חשבונות הנפש שלי. זה היה כמו מסע חניכה פנימי שתם ונגמר והרגשתי משוחררת מהנטל והכאב שהשארתי שם.
