.jpg)
טל גרנות, מאיירת, ציירת ואנימטורית, עוסקת בהנפשה של הבורגנות והנופש בישראל. בוגרת בצלאל במחלקה לאמנות חזותית. התארחה בערד לפני כשבועיים.
על הזכות להיות יוצר איטי בערד
הגעתי לערד לתשעה ימים. הגעתי מצוידת בתיקיה ובה כל החומרים והצבעים איתם אני מייצרת. שלושה סוגים של ניירות, חמישה סוגי צבעים, סרגלים, עפרונות. מחשב. מכחולים, מספריים, דבק. כל אלו נראו לי ככמות הגיונית לזמן הזה. יצרנות. עשייה. תוצרים.
אלא שאת הפוטנציאל היצרני הזה החליפה, לבסוף, שוטטות בלתי פוסקת. הקשבה והפנמה.
משהו בעיר הכריח אותי להפוך למתבוננת. זה נדיר. בשנים האחרונות יש לי לפעמים תחושה שהזכות להיות יוצר איטי הולכת ונשללת מאיתנו. יש המון אפשרויות להציג המון דימויים, והם מובאים אלינו טריים, טריים מדי אולי, בלי שום זמן עיבוד. הדימוי, שזמן מועט מאד עובר בין שנלקח ועד שיוצא אל העולם, לא שוקע ומקבל צורה אחרת בעולמו של היוצר. יש בזה רעננות וחן, אבל גם דילוג על פרשנות עמוקה ומעניינת. על רגש מצטבר.
בערד נזכרתי שיש זמן. התמסרתי לזמן הנמתח והתנערתי מבולמיית הדימויים.
בעבודה האמנותית שלי יש פעמים רבות יסודות מעולם השירה. אני מחפשת מקצבים, וגם הפרעות בקצב. מחפשת חרוזים בין צורות, חיבורים בין מופשט לפיגורטיבי. מטאפורות. מקצב מהיר לצד איטי.
כך עשיתי גם כאן. אספתי מרכיבים מהלקסיקון הלא מילולי של העיר. חומרי גלם. בכלים שהבאתי בקושי נגעתי. בעיקר הדבקתי דפים במקומות שונים וחיכיתי לראות מה יקרה להם ברוח.
לרוב, תשעה ימים ללא עשייה מרובה מעוררים (אצלי לפחות) רגשות אשם קשים. הפעם זה היה טבעי כל כך ומדויק כל כך, שהרגשתי שלא היתה שום אפשרות אחרת.