חיפוש

יואב בראל: לצייר את מצדה


לערד הגעתי לשישה ימים כחלק מתכנית השהות של המרכז לאמנות עכשווית ערד במחשבה להתקרב למדבר ולצאת לצייר במצדה מכיוון הסוללה. חקוק בי זיכרון בו סבי הקיבוצניק רחב האגודלים לקח אותי לסיור במצדה, אני זוכר את התחושה החזקה שאנו עומדים במקום בו הרוח האנושית נשבה את הקצוות, עד כלות.המיתוס האישי שלי בצירוף לזה הציבורי משכו אותי להתקרב שוב למצדה ולנסות בשפתי, בצורה וצבע לתאר את תחושותיי אל מול ענן האבן – מצדה. אולם במשך השהות היו אלה הדברים הארציים דווקא אשר טרדו את מנוחתי. ילדתי הקטנה בת שבעה חודשים הצמיחה שן ולמדה לעמוד על שתיים. אני מצאתי את עצמי תלוש בין אישה עייפה ותינוקת כואבת אל בין התשוקה שלי למיתולוגיה וחיפוש אחר שגב. כשהגעתי לבסוף למרגלות המצדה. סידרתי את הכלים בשקט ועבדתי. הראש שלי ריק ומעשה הציור הוא פשוט וחסר פנים. אוטובוסים המסיעים ילדי בית ספר החלו ממלאים את החניון מאחוריי ואלו בצעדים מרושלים עלו וטיפסו מעלה דרך הסוללה כשהם שרים בקול. לקראת הצהריים כשנהיה חם מדי בשבילי לעבוד בשמש קיפלתי את הציוד וחזרתי לרכב. מיתוסים נועדו להתרסק, וטוב שכך. שירתם של הילדים ולא המצודה אליה הם מטפסים, היא המקום בו הרוח האנושית נושבת.