ניתאי חלופ - ״זיכרונותיו של לוכד החלזונות 0.1״

1. כשחושבים על מדבר מופיעה השמש, אך בין מחשבות למציאות נמתח חבל דק, ולרוב, בהתגלמות

המתח — נקרע. קרע שכזה יכול לפתוח אופקים מלאי אפשרויות, אך כרגע קר מדי בשביל לפסוע במישורים שכאלו. לפני הַגְעָתִי לערד חשבתי בעיקר על המדבר, והרי כשחושבים על מדבר מופיעה השמש... הופעתי בערד בלי מעיל.

2. הליכה ארוכה מהבית אל מרכז העיר, סביב, תוך ודרך כיכר העיר; קפה בכיכר, מתבונן בקצב המשתנה בהליכתם של אנשים; אל השיכונים המונדריאניים, המדבריים; השבילים שלרוחב ואורך הבניינים; החדרים התלויים מהם, כמו היו מרפסות אטומות בעלות חורי הצצה מרובעים; חלונות אופקיים מעל גדרות נמוכות מדי, הליכה לצדן ולאורכן, סביב הגינות ודרכן חזרה הביתה. נראה שכל העיר הזו מצוירת בקווי אופק מפוייסים, שגם אם לפתע חותך אותם אנך מסויים, זה נעשה אך ורק על מנת לתמוך באותו אופק באורח נצחי, משכיח קלות את שליכט השפריץ הצהבהב, המזדקן. ״אתה צריך לפתוח את הספר ההוא שמצאת בבית: ״עיר, קו...״ או משהו כזה... אני חושב שנכתב על האכיטקטורה בערד״ נשמע קול כלשהו בראשי. אהה! איני מעוניין לצבוע את קווי המחשבה בשום פרט משום מחקר שנעשה זה מכבר. אני מעוניין שהעיניים והרגליים הם אשר יילמדו את צורתה ותוכנה של העיר, ובהתאם, לכידתם ותיעודם של אותם פרטים ייעשו לי לרישום, המצלמה תשאר בבית.

3. יפה לה, לעיר, איך שהגשם שטף אותה, העננים מרסנים את השמש וכך כל קווי הבתים — הישרים, האופקיים, המסורטטים — הפכו רכים, סלחנים, שפופים אך חייכנים. הרחובות ריקים מאדם. הבניינים כאן יודעים להיהפך לדמויות, אם בעל כורחם ואם לאו. אך לא דמויות מהפן המואנש הם; שפיפות הבניינים אינה שפיפות בני האנוש וחיוכם אינו אלא התגלמות האין החומרי.

4. נושבת רוח חזקה מדי. אני משתדל להשאר במקומות סגורים. כשמסתכלים החוצה, עשרות שקיות מתבדרות ברוח, חסרות מושג. אחריהן מתגלגלים כדורי קוצים; כמו היינו במערבון סדוק, ההרים נושפים אל העיר, דוחפים הכל ומשאירים אותי בין קירות ותחת תקרה, מציץ מהחלון אל מופעה הסדור של הרוח הערדית, כמו הייתה התגלמותו של פוטנציאל מדשדש, עטוף בכורח ועירום מרצון.

5. משאית עצרה אל מול הבניינים החדשים, שנמצאים בשלבי בנייה אחרונים. שני פועלים פורקים ממנה קורות אלומיניום, החומר הקר ביותר שיש לבנייה העכשווית להציע (אם נניח מחוץ למשוואה את האונס התעשייתי שנעשה כיום בשיש או קרמיקה). מפגש השמש והאלומיניום פורט על רגשי מרמור, בעוד הבניינים המכוערים — המשועתקים — ניצבים כרוצחים מדופלמים אשר מיירטים כל אפשרות של חיים בעלי רגש יצירתי. הפועלים פורקים את הקורות מהמשאית. קול החיכוך הצורם מפלח את אוזני כמו היו עשויות ספוג רטוב. אני נכנס הביתה, חם מדי ואין בזה כל טעם. אשמח ללכת לטיול, אך שוב, חם מדי. אני מנסה להעלות בזכרוני את הפעם האחרונה שצעדתי במדבר: איבדתי את הדרך ושכחתי את המים בבית, האדמה עוד הייתה לחה ונותרו מעט שלוליות בחלקים שונים של הנחל. בחלקים אחרים, המים יבשו והאדמה ברובה נותרה סדוקה, פצועה. בין הסלעים מליוני כונכיות ריקות מחלזונות, פה ושם עצמות שונות מסרבות להרקב, ומסביבם רבבות חפצים מתכלים שנסחפו אל הנחל המאוכזב בגשם. תהיתי לפשרם; מי איבד את הכדור שלו, מי לבש את המגף, מה עושים חלקי קביים באמצע המדבר, ואיך הגיעו הנה כותונת תינוק ונעל ילדה קטנה — לאיזור בו נאבדתי, מרחק שעתיים-שלוש הליכה מהעיר הקרובה. נעלתי את נעלי הארכיאולוג החובב וסיגלתי לי מנהג: למלא את תיקי בחפצים שנקרו בדרכי לאורך הנחל, ולקחת אותם איתי הביתה.