חיפוש

טליה הופמן: לקט

לקט שהות, או: איך נסעתי עד ערד ולא התחמקתי מתנופת הבנייה.



צילום: רני מונצז'


״כבר היה מאוחר כשעמד ונשם בכבדות במורד היער החשוך. סביבו עמדו עצים בשורות, והם מבהילים ושחורים. רק למעלה, בצמרות הזוהרות, נטווה אור ירח חיוור ונרעד בין הענפים שנאנחו בשעה שרוח הלילה החרישית אספה אותם לזרועותיה. מפעם לפעם חדרו קריאות משונות של ציפורי לילה רחוקות אל הדומייה הכבדה. בבדידות המחרידה הזאת התאבנו מחשבותיו לגמרי״ (הכוכב מעל היער, מאת שטפן צוויג, תרגם הראל קין, הוצאת "תשע נשמות").


בתחילת חודש פברואר, הגעתי לבית ברחוב אחווה בערד. מול הבית נבנית רביעיית בניינים, ובין בטון לבטון ניתן להציץ על הרי המדבר שמקיפים את ערד. תנופת הבנייה הזו הכריעה אותי. נכנעתי לחשק לא לייצר כאן, בתקופת שהות זו, עוד דימויים או חפצים, אלא להיות עסוקה בלהיות וללקט.

הגעתי לערד כדי לשהות ולטייל ביער יתיר, לחשוב על סרט חדש שכבר זמן מה אני רוצה לעשות במקום. הסרט הוא הסרט הרביעי והאחרון בסדרת הסרטים הקצרים של פלטפורמת גויאבה. גויאבה היא פלטפורמה לפעולות אמנות שונות: סרטים, פרפורמנס, פעולות השתתפותיות ומחקר שמאתגרות תפיסות של תנועה פיזית ורעיונית מזרחית לים התיכון, ובוחנות את האפשרויות לדמיין אותו פתוח לתנועה.

יתיר הוא היער הנטוע הגדול בישראל. הוא משתרע על פני יותר מארבעים אלף דונם, וחיים בו לערך ארבעה מיליון עצי אורן וברוש. היער, שנמצא למרגלות המדבר, ניטע רק בתחילת שנות השישים, אבל היישוב יתיר מוזכר כבר בתנ״ך, וכנראה בני אדם חיו במקום מאז. אני רוצה שהסרט יתרחש בהסתעפויות היער, בין הגזעים לענפים. שלאורכו תעלה תחושה שאין מוצא מן העצים, אין כיוון ברור ושום דרך לא מובילה החוצה. השביל היחיד שיתגלה בסופו של הסרט יוביל לשממת המדבר.

בלקט זה תוכלו לקרוא את המילים שאני אוספת מספרים שקיבלתי לדרך ממדף בספרייה של אילנית קונופני, וממחשבות שאני פוגשת במסע לקראת הסרט.



עצים מעקמים את הזמן, או ליתר דיוק יוצרים מגוון זמנים: כאן דחוס ובוטה, שם רגוע וגלי, אף פעם לא משתרך, מכאני, חדגוני ללא מפלט.

העובדה ששני ענפים צומחים בכיוונים שונים, בדרכים שונות, אין פירושה שהם אינם חולקים את אותו המנגנון הצורך, את אותה מערכת של חוקים נסתרת.

אין פרי למי שלא גוזם; אין פרי למי שמפקפק בידע; אין פרי למי שנחבא בין עצים שיד אדם לא נגעה בהם; אין פרי לבוגדים בייעוד האנושי.

("העץ" מאת ג׳ון פאולס, תרגם: עידן לנדו, הוצאה לאור "אסיה")


שם זמני חדש לסרט: מעשה ידי אדם

לאסוף את כל שמות התורמות/ים של העצים: גרגור פרנקל, מרים קליין, דה סוסה מנדס, הלמוט ומרגריטה פיר הלר, מרלין וג׳ואל קינג, דינו שאלתיאל, אן באייר, דוד ברנד, רון פרסטר, ג׳ק היינס, סו מוסרי, מייקל נפתלי, מייקל רן, רוברט שניידר, נורמן שולר, ג׳יי וות׳ריל, הדוויג הוסרל, יוסף וורטהיימר, גואידו משה ירך, פרדריקו ירך, רחל בת יצחר הכהן כצמן, שומו (סמואל) הקר, ברוניה הקר, אלברטו ונייצאני.


מכל דרכי הניכור שלנו מן הטבע, הדק מן הדק, הקשה ביותר להבנה, הוא הצורך שלנו לעשות בו שימוש כלשהו, להפיק איזה רווח אישי… שכן חוסר התועלת בטבע ככלל הוא שעומד ביסוד העוינות והאדישות כלפיו.

ההתמכרות הזו למציאת סיבה, שימוש, רווח מדיד, חילחלה לכל היבט והיבט בחיינו כעת, והפכה בפועל לכינוי נרדף להנאה.

באורח מיסתורי משהו, יערות מעולם לא נראו לי דברים נייחים. במונחים פיזיים, אני נע דרכם, אבל במונחים מטאפיזיים, נראה כאילו הם נעים דרכי.

שני אופני שכפול המציאות הבולטים בימינו, המילה הכתובה והמצלמה, נחשפים שם (ביער) במלוא אוזלת ידם; נטולי יכולת ללכוד את הצליל (או הצלילות) ואת הנינוחות, את הטמפרטורות ומצבי הרוח, את המוקפות מכל עבר, את מישורי החיים השונים לאורך הנסיקה האנכית מן הקרקע אל אמירי העצים, במגוון צורות החיים השונות ובמורכבות העדינה של יחסי הגומלין ביניהם.

היער המטאפורי הוא דריכות מתמדת, במה המצפה לשחקנים.

("העץ" מאת ג׳ון פאולס, תרגם: עידן לנדו, הוצאה לאור "אסיה")


במהלך הסרט יתמוטט עץ, וייפול.

אני לא רוצה להפיל עץ עבור הסרט. רוצה להיות שם כשיפול עץ. להיות נוכחת בפעולות שנעשות ביער, להצטרף לחיים שקיימים שם.



האורן הוא ״עץ חלוץ״ אמר היום אבינועם, מנהל המרכז החינוכי ביער, הוא קל לגידול ואינו זקוק לאדמה פוריה כדי להצליח לחיות. כשקק״ל החליטו להקים כאן יער, הם רצו לייצר נוכחות, להראות למי שמסביב, ״אנחנו כאן״. שורשי העצים החלוצים, כמו האורן, גדלים לרוחב, מתפשטים ולא יורדים לעומק האדמה. נטיעת עצים כפרפורמנס של נוכחות בשטח. עבד, היערן הראשי, זוכר שכילד הוא היה מגיע על חמור לבארות המים ביער כדי להביא מי שתיה למשפחתו במדבר. ובכל המערות שהיום ביער, גרו רועי עיזים וכבשים מהאזור.


רובנו עדיין נטועים עמוק בימי הביניים, מרחיקים עצמנו מכל מה שאיננו יכולים לתבוע עליו בעלות או שליטה, מכל מה שאיננו יכולים לראות או להבין.

נראה שדבר לא מזיק לנו יותר משגעון הבעלות האנושי, ההזיה שלנו שדברים בבעלותינו נעדרים נפש משלהם.

("העץ" מאת ג׳ון פאולס, תרגם עידן לנדו, הוצאה לאור "אסיה")



התעוררתי לתוך ענן, וכשהגעתי ליער היה קשה להבחין במדבר שנחשף מבין עציו, גם בתלים הכי גבוהים וחשופים שלו. התבוננתי בעצים נשטפים בגשם, וחשבתי על תחושת צמא. האם אני רואה את יובשם רק כי אני יודעת שהעצים נמצאים במדבר? הגזעים מרגישים צרים מאלו שאני מכירה ביערות ירושלים, והרבה מהענפים לא מצליחים להחזיק עצמם ניצבים, הם מתעגלים כמו נשפכים מטה ממזרקת העץ.

שנות קיומו של היער והשטח שהוא ניטע עליו ניכרים מבעד לשאריות, שצורות חיים הותירו בו. אנחנו מסתתרות מהגשם לאכול ארוחת בוקר מתחת לאסופת אבנים, קימרון טוען יאיר, שכנראה נערמו אחת על גבי השניה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה. ובדיוק כששכנעתי את חבובה להפסיק להתפלש במשהו שנראה כמו פגר של מכרסם, אני ניתקלת בגולגולת של טיש עם קרן אחת. אנחנו מתבוננות אחת בשניה דקות ארוכות, ואני מחליטה להשאיר אותה כאן. מציבה אותה על גדם של עוד עץ אורן שהתייבש ונכרת, וממשיכה ללכת.


אבל השקט, ההמתנה הדרוכה של המקום, הם שמכשפים אותך… דרמה המשתרעת על פני מרחב זמן שהאנושות לא תוכל לשער.

("העץ" מאת ג׳ון פאולס, תרגם עידן לנדו, הוצאה לאור "אסיה")



שבוע אחרי שהגעתי ליער הרגשתי לראשונה מספיק בטוחה כדי ללכת לאיבוד. החניתי את האוטו וצעדתי לנבכי היער, רוב הזמן שמתי לב לדרך, אבל לרגעים הייתי קשובה יותר למחשבותיי. הלכתי והלכתי, עד שמצאתי קבוצת אבנים בשמש שמשקיפה לעמק ובו שקדיה בודדה. מזגתי מים לחבובה והתיישבתי לקרוא. בסוף הפרק התקשרתי לאילנית. המשכתי לשבת ולהתבונן סביבי, בזמן שוטטנו יחד ביער בתנועת מיתרי הקול.

השמש החלה לרדת לכיוון מערב, נתתי לחבובה את שארית המים שלה ויצאנו לדרך חזרה לאוטו. עליתי לגבעה ממנה חשבתי שהגענו אבל לא הצלחתי לראות את הכביש. ניסיתי גבעה אחרת. בניסיון השלישי או הרביעי הבנתי שככל שאני מנסה כך אני יותר נאבדת. עצרתי, והקשבתי טרודה לנשיפות של חבובה. אולי במקום למצוא את הדרך, עדיף שאתרכז בלמצוא לה מים.


אין צורך לשהות זמן רב ביער כדי להכיר את תחושת החרדה הקלה כאילו אנו ״שוקעים״ בתוך עולם חסר גבולות. עד מהרה, אם אינך יודע לאן אתה הולך, לא תדע היכן אתה נמצא.

("הפואטיקה של החלל", גסטון בשלאר, תרגמה: מור קדישזון, בבל הוצאה לאור)


התחושה של ללכת לאיבוד צריכה להיות קשורה להימצאות במרחב ובזמן. לנוע בסרט בין לדעת מי עושה את הפעולה, איפה ומתי, לבין שיבוש האמון. איבוד הביטחון, והחזרתו.



יש מקום רב לפסימיות, אבל דווקא משום שכך הכרחי עוד יותר לפקוח עיניים בלילה, לנוע ללא הפוגה, לשוב ולחפש גחליליות.

("הישרדות הגחליליות", ז׳ורז׳ דידי-הוברמן, תרגמה: מיכל ספיר, הוצאות הקיבוץ המאוחד)


יער יתיר אינו בר קיימא, הוא זקוק לידי אדם שימשיכו לנטוע בו עצים. יערות מתרבים כך שסביב לכל עץ גדלים עצים קטנים שחיים בצילו, וניזונים בשיתופיות. העצים הצעירים ביער יתיר מצליחים להוציא את ראשם מהאדמה, אך מעל הקרקע הם לא מחזיקים מעמד. אין מספיק מים כדי לשמור אותם בחיים. העצים, אומר איתי מתחנת המחקר של מכון ויצמן ביער, שורדים, אבל ככאלו הם שומרים את רוב כוחם ופורסים אותו לאורך זמן. התנועות שלהם קטנות ועל כן, ביחס ליערות חיים ושופעים, הוצאת והכנסת האנרגיה שלהם די דומה, פשוט במינונים קטנים יותר. איתי לא רוצה להתחייב לגבי שלומם של העצים ביער, ומתעקש על כך שהנתונים שניתן ללמוד מהם מצביעים על תמונה מורכבת.

אני מוקסמת מהחיבה בה איתי מדבר על העצים, ונרעשת מהזיקה בין התובנות המדעיות שלו לתחושות הגיאו-פוליטיות שלי מהיער. העצים שניטעו כדי להנכיח את הקיום הישראלי, להראות אותו, להפגין אותו - אינו בר קיימא. היער, יכול להמשיך להתקיים כאן רק כל עוד יהיו ידיים שיתעקשו בכוח לנטוע בו עוד ועוד עצים, שיוותרו בחיים עד שלא יוכלו עוד. האיסוף התמידי של מים שהעצים עסוקים בו, ממשיך איתי, אמנם מאפשר לקיים ביער צורות חיים רבות, אך לדבריו מייבש כל אפשרות מחוצה לו. כלומר, היער, דואג רק לעצמו ולמי שבתוכו.


כדי להכיר את הגחליליות יש לראות אותן בהווה של הישרדותן: יש לראות אותן רוקדות חיות באמצע הלילה גם אם הוא נסדק על ידי כמה זרקורים אימתניים.

לאפשר לעצמנו לראות את הגחליליות מופיעות במרחב החשוף מדי, במרחב הבוהק, המואר מדי, של ההיסטוריה האנושית שלנו.

("הישרדות הגחליליות", ז׳ורז׳ דידי-הוברמן, תרגמה: מיכל ספיר, הוצאות הקיבוץ המאוחד)


איך אפשר להמשיך לספר את הסיפור הזה שוב ושוב ושוב, להראות ולהשמיע את החטא הראשוני שהשלכותיו פוגעות עד היום בכל כך הרבה בני אדם כאן. ענת ואני ניצבות על פני תהום שאלות על חשיבות הייצוג, הזכות למאבק, האפשרות להיות אקטיבית ולעמוד כנגד כוחות גדולים כל כך. עומדות על הסף, מתפתות לקפוץ, ליפול, להידחף, ולרגעים ארוכים רק מתיישבות ומתבוננות בו.



אם כן, תרבות אינה דובדבן בקצה הקצפת של ההיסטוריה: היא תמיד מקום סתירתי, שבו ההיסטוריה עצמה מקבלת צורה ונראות בתוככי מוקד ההחלטות והמעשים, והיו אלה ״ברבריים״ או ״פרימיטיביים״ ככל שיהיו.

("קרעי קליפה", ז׳ורז׳ דידי-הוברמן, תרגמה: אלה בן-דור תלם, פיתום הוצאה לאור)


אספתי היום הרבה שמות של תורמות עצים ליער, אבל שכחתי את המחברת שלי במרכז החינוכי של קק״ל. היומיים האחרונים כאן מבלבלים אותי. המחשבות טרודות מן התהייה שמא היער ימשיך לנוע בי אחרי שאפסיק להיות בו מדי יום. האם הוא יצליח להניע אותי לפעולה במקום, האם אני אצליח להניע בו פעולה? פעולה שתתחקה אחר הפעולות שקורות בו, שחיות ביער, אבל גם מובילה את המבט ורואה ביער את יציאה למדבר. לשממה.

שבוע הבא אולי יירד ביער שלג, ואני כותבת לרני, שיתכונן לבוא לצלם איתי. רק אני והוא ביער, בשלג. אני רוצה לצלם כאן לאורך עונות השנה. להגיע בחודשים הקרובים פעם בכמה שבועות ולראות את היער מחליף את אורו. אולי נצטרף לרועה הצאן שקבעתי להיפגש איתו מחר ביער.


על מנת להטיל ספק במראה, אמורים לדעת להתבונן, לראות למרות הכל. למרות ההרס המכוון, המחיקה של מה שהיה. עלינו להתבונן כפי שארכיאולוג מתבונן. ובעזרת מבט כזה - בעזרת חקירה של מה שרואים, דברים מתחילים להביט אלינו ממקומם החבוי ומהזמן שחלף.

("קרעי קליפה", ז׳ורז׳ דידי-הוברמן, תרגמה: אלה בן-דור תלם, פיתום הוצאה לאור)


אורחות: רני מונצז׳, יאיר ורדי, אילנית קונופני, ענת אבן.


Ben Yair 28, Arad - 1st floor

Wed-Thu: 9:00-13:00 16:00-20:00
Sat: 11:00-14:00 
Free Admission
972-08-9551531
acacarad@gmail.com

בן יאיר 28 ערד, מתנ"ס ערד, קומה א' 

רביעי-חמישי: 9:00-13:00 16:00-20:00
שבת: 11:00-14:00
הכניסה חופשית
08-9551531
acacarad@gmail.com

המרכז לאמנות עכשווית ערד