מיכל אלפרן

ולנטיין

אוצרת: לאה אביר

 14/12/2024- 20/09

​

התערוכה של מיכל אלפרן "ולנטיין" מכילה עבודות מן השנים האחרונות שנוצרו בחומרים פלסטיים וגמישים ולצידן עבודות עשויות אבן. הסיליקון הוא חומר שמשמש ל"פְּרוֹפְּס" ולאפקטים מיוחדים בתעשיית הקולנוע, אבל גם לפרוטזות (תותבים) שממשיכות את הגוף. לעומת זאת, האבן היא חומר מסורתי לפיסול. המחקר החומרי של אלפרן חושף ומאיר בחומרים את התכונות הציוריות והפיסוליות שלהם – נוזליות, ברק, כתמיות, מונוכרומטיות ועוד.

​

עיקרון מהותי לעבודתה של האמנית הוא ההיווצרות של עבודה אחת מתוך אחרת. מרבית העבודות בתערוכה התחילו מדימוי מובהק (שולחן, טורסו, אגס אכול, פרח), שהלך והופשט והתמסך עם כל ביטוי חזותי שלו, ומוצג לנו כעת בגלגולו הנוכחי. החיפוש אחר הדימוי הזה הוא חסר תועלת. אבל השימוש החוזר והמשמעות המתמלאת ומתרוקנת הם עקרונות מהותיים ובסיסיים לעבודתה של אלפרן, לאתיקה ולאקולוגיה שלה.

למעשה, הדמות (והרעיון) המיתית שליוותה את יצירת התערוכה היא זו של "אקו", נימפת ההרים שסיפורה שזור במיתולוגיה הרומית בזה של נרקיס. על פי אובידיוס, אקו הפטפטנית והמוכשרת נענשה בידי הרה, שגזרה עליה לתת את קולה רק למילותיו של אחר (כלומר, לשמש כ"הד", ומכאן שמה). בעקבות התאהבותה בנרקיס, שכמובן אינו מחזיר לה אהבה, אקו הולכת וגוועת מצער, גופה מצטמק ונעלם ורק קולה נותר. בגרסה היוונית, זהו האל פאן שמעניש את אקו על כך שלא נענתה לחיזוריו, ובעוד גופה מבותר ומפוזר, קולה נידון לחיות לנצח כהד בהרים.

​

כמו סיפורה של אקו, גם התערוכה של אלפרן מערבת מרחב, נוף, גוף וחפץ באופן שמטשטש את הגבולות וההבדלים ביניהם. הפעולה, החומרים ותהליך היצירה של האמנית מתלכדים בדמות ההד החוזרת, ההולכת וקמלה, בסיפור של אהבה נכזבת ורגש שנותר ללא מענה. 

הבחירה של אלפרן באקו ככוח מניע היא פעולה מודעת של העדפתה על נרקיס, ששגור הרבה יותר באמנות ומשמש פעמים רבות גם כמטאפורה לאמנות ולייצוג בכלל. זוהי גם בחירה בנשי ובזהות שנוצרת דרך האחר, ושנדמית מרוקנת ותלויה בו באופן מוחלט. אבל ההד אצל אלפרן נוכחת כשיבוש של התפיסה השגורה של האני וההבחנה שלו מהאחר. הקול שנותר ללא מענה הוא מנגנון יוצר אינסופי, שמעמת את האדם עם עצמה לנצח.

​

כשכנה, מלמטה / לידיה דייוויס

תרגמה לעברית : מיכל אלפרן

אם אני לא הייתי אני ואני הייתי שומעת אותי, כשכנה, מלמטה, מדברת אליו, הייתי אומרת לעצמי כמה שאני שמחה לא להיות היא, לא להישמע באופן שבו היא נשמעת, עם קול כמו הקול שלה ודעה כמו הדעה שלה. אבל אני לא יכולה לשמוע את עצמי, כשכנה, מלמטה, אני לא יכולה לשמוע איך אני אמורה לא להישמע, אני לא יכולה לשמוח שאני זו לא היא, כפי שהייתי אם הייתי שומעת אותה. מנגד, מאחר שאני זו היא, אני לא מצטערת שאני כאן, למעלה, איפה שאני לא יכולה לשמוע אותה, כשכנה, איפה שאני לא יכולה לומר לעצמי, כפי שהייתי אמורה מלמטה, כמה שאני שמחה שאני היא לא היא.

 

מיכל אלפרן (נ.  1986 בחיפה, חיה ועובדת בניו-יורק ובתל אביב) עוסקת בפיסול ומיצב. עבודותיה הוצגו במוזיאונים ובמוסדות אמנות בישראל ובעולם, ביניהם מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, גלריית וולך, גלריית Fals Flag וגלריה M23 Projects בניו יורק. אלפרן היא בוגרת התואר השני (MFA) בפיסול של אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, והתואר הראשון באמנות של האקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים.

​