top of page
מרסל תהילה ביטון_MASION, מיצב, מראה הצבה (פרט).PNG

מרסל תהילה ביטון

השמלה הגדולה

אוצרת: לאה אביר

 31/08/2024- 16/05

תערוכתה של מרסל תהילה ביטון מציגה כמה מעבודותיה האחרונות של האמנית, שגדלה במשפחה רבנית ספרדית בעולם החרדי, והיתה שותפה לגל יוצרות הקולנוע החרדי הנשי. התערוכה פונה אל כל החושים ומציבה אפשרויות שונות של זהות ושל התחפשות, של גמישות מחשבה ותנועה בין עולמות.

 

 

במרכז התערוכה המיצב Maison (בית): שולחן שנוצר במיוחד לעבודה, ועליו כלי זכוכית מנופחים בעבודת יד, מלאים בערק. המשקה צבוע בצבעי תבלין והבקבוקונים מקבלים צורה של דמעות או של נורות זיכרון. העבודה הזו מכנסת יחד שני מקורות השפעה חזקים על האמנית: עולם האופנה, המיוצג כאן באמצעות השולחן, שהוא שיעתוק של דגם "שולחן הבית" של כריסטיאן דיור שמוצג בפריז, בירושלים ובדובאי, ועליו בקבוקי בשמי הבוטיק מאוסף הפרחים שלו. העולם השני הנוכח כאן באותה המידה הוא העולם הדתי במסורת הצפון-אפריקאית, ששולח אותנו לסעודות שבת וחג ולטקסי אזכרה והילולה. בשמי עלית מתערבבים בבשמי הבדלה ("בורא מיני בשמים"). מתקן תצוגה הוא גם מתקן הסבה ואירוח

 

שמו של הערק במרוקאית הוא "מחי'ה" - מים חיים. קדושים. בקבוק הערק היה

חלק בלתי נפרד מטקסיו של רבי יצחק אבוחצירה, מחברם של שמונה מהספרים

החשובים ביותר בקאנון הקבלי. הערק כמשקה בעל ערך סגולי, עדיין נתפס במסורת

משפחת אבוחצירא כמחולל ניסים. הבאבא סאלי, בנו, העניק ערק לחולים כסגולה

להבריא. הסיפור המפורסם ביותר הוא על בקבוק הערק שהניח בחיקו ומזג לעשרות

האנשים שבאו לבקש ברכה, והערק לא הפסיק לנבוע מאותו הבקבוק במשך שעות*.

 

ריחות הערק מתערבבים בריחות צמחי הרוזמרין בעבודה אחרת. לריח כאן יש תפקיד חשוב בהנפשה, בהשבת רוח:

 

בטקס ההבדלה שנערך במוצאי שבת, לוקחים תבלין או צמח ריחני ("בשמים"), מברכים "בורא מיני בשמים" ומריחים ממנו. על פי הזוהר, בכל שבת נכנסת באדם "נשמה יתרה", תוספת חיות רוחנית שממלאת אותו. עם צאת השבת, זו מסתלקת מהאדם ומותירה אותו שרוי בדכדוך ובעצב. בהרחת הבשמים טמונה האפשרות להשיב את נפשו של האדם, כי ההרחה היא הקלה לצער הנשמה*.

עבודה נוספת המוצגת כאן, ושהפכה למזוהה מאוד עם האמנית, היא "אדרי במאה שערים" (2019-2021). גם כאן מתמזגים להם שני תחומים באופן שלא מוחק את זה או את זה, אלא מותיר את שניהם נוכחים: ראשית, ז'אנר הקולנוע החרדי הנשי, שם נמצאים שורשיה של האמנית כיוצרת, ואשר הולך ומשתכלל ומתמקצע עם השנים. בסוגה הזו נשים מגלמות את כל התפקידים, גם הגבריים שבהם, ורק נשים הן היוצרות והן הצופות:

הקולנוע החרדי הנשי החל לפני שני עשורים במימון עצמי של היוצרות, ללא תמיכה של גופים חיצוניים. זוהי תנועה שצומחת במהירות ומחוללת שינויים חברתיים גדולים. למעלה מ-300 סרטים כבר נעשו במסגרתה. היוצרות לוקחות סיכונים גדולים להפסדים כספיים אם הסרט לא יתאים לקהל היעד, ולחרמות מצד הקהל או מצד מנגנוני פיקוח שונים. אולם אתגרים אלה לא מונעים מהן להמשיך בעשייה או לגעת בנושאים רגישים. בדרכן, הן מנסות לייצר מרחבים חדשים, מתחת לפני השטח, המותחים את הגבולות המקובלים.

בסרטים מככבות רק נשים - שחקניות חילוניות לצד חרדיות או חוזרות בתשובה. ללא סיפורים רומנטיים, הקולנוע החרדי הנשי מאופיין בסיפורי גבורה ודרמות תקופתיות, בקונפליקטים קיצוניים ומלודרמות. עיצוב התפאורה והתלבושות הוא חלק מרכזי בהפקה, ומאופיין באופנת עילית קלאסית העשויה היטב, לצד צילום וסאונד מוקפדים.

 

התחום השני הוא ההשראה לסצינות השונות, שמגיעה מהסרט ההוליוודי "ארוחת בוקר בטיפאני" (1961, בכיכובה של אודרי הפבורן): האמנית משחזרת במדויק סצינות מתוך הסרט ומחברת אותן מחדש. אודרי הופכת לאדרי, קרואסון הופך לספינג', אבני החן של טיפאני הופכות לאבנים הירושלמיות של קירות מאה שערים.

התערוכה הופקה בעזרת תמיכתה של : משרד התרבות והספורט

.

.

.

bottom of page