פראים: טרום בכורה למופע המחול של ניר בן גל וליאת דרור

"פראים"

כוראוגרפיה: ליאת דרור & ניר בן גל

מוסיקה: יונתן מגון

רקדנים: אריאל הולין, דיקלה ריזבסקי, גלעד גורל, טל רביב

האינטימיות שלי עם אמא שלי הייתה תמיד ביחס לבדים. לא זוכרת שום דבר אחר.

תחושת השותפות הראשונה ביני לבין אמא הייתה קשורה לבדים. כל מהותה של הנשיות שמעולם לא דוברה , גולמה בפיסות בד. יום אחד במטבח הקטנטן, על שולחן הפורמייקה הייתה מונחת קלחת עם מים רותחים ובתוכה קופסת פח. זה היווה עבור אמי טקס , אני הפכתי מילדה לנערה. טקס חניכה. עם סכין קהה, פתחה אמא את מכסה קופסת הפח. על שולחן הפורמייקה היו מסודרות 3 פיסות של בד לבן, מקופלות בקפידה. אמא בחשה עם הסכין את הנוזל האדום-צהוב שלאט לאט נמס עד לרכות הרצויה, ליפפה אותו סביב הסכין, הורתה לי להניח כף רגל על הכסא ולהרים את שרוול המכנס, וכך ללא הזהרה חשתי בנוזל הדביק והחם נמרח לאורכה של רגלי. אמא, לקחה פיסת בד הדביקה ומתחה על קידמת השוק, שלא ישארו נקודות אוויר, אמרה בעודה מעבירה את כפות ידיה בדריכות על גבי הבד, ו.. הכאב החד פילח, אמא הראתה לי את הבד ספוג השעווה, הכל נתלש,

לא נשארה על הרגל אף שערה, אמרה בגאווה.

"פראים" הינה עבודה כוראוגרפית המחפשת את התנועה המעגלית,

שאינה אוחזת בדבר. הכאב שלנו הינו פרטי, הוא סוגר עלינו ואותנו, התנועה המעגלית, המפרקית מאפשרת לנו לשחרר בכל רגע נתון. אין לנו דרך להגיע לחמלה מבלי להרפות, לוותר.

לעיתים אנו נאחזים, איננו מוותרים, אנו מאיצים אל נקודת הגמר, האם היא קיימת?

האם היא באמת מאפשרת לנו להתעצם ללא כאב, האם הכאב הכרחי? לנו כבני אנוש ולאנושות כולה. על קו המעגל יכולות להתקיים בנו הן התנועה הדוחפת קדימה והן זו המוותרת, שתיהן יכולות להתקיים במלואן, זו לצד זו. כמו זריחת החמה עם יום ושקיעתה לעת ערב.

אותה תנועה היוצרת צמיחה ששורשיה עמוקים ושקטים ועוצמתה אינה פוגעת בי ובמידה זהה גם לא באחר. תנועה מחזורית. תנועה נושמת. תנועה מנחמת.

במחול פראים העיסוק בשיער במריטת השיער כמטפורה לפראיות לחופש בניגוד לכניעה לתכתיבים של אופנה או לחץ חברתי תרבותי, מריטת השיער כאקט של אסתטיקה כואבת ולא נעימה ומלווה בתחושה של גועל מהטבעי, מתי ולמה אנחנו מורידות שיער בבית השחי ומגלחות את הרגלים מתי כגברים אנחנו מגלחים את שיער הפנים ואיך זה מתחבר לתרבות שלנו לדת שלנו ולסביבה החברתית בה אנו חיים האם יש לנו בחירה?

המשמעות הסמלית של השיער כמקור כח ושפע, בעיקר מבחינת גברים שמתמודדים עם במהלך חייהם עם פחד מהתקרחות ונשירת שיער. בהקשר הזה הרגשתי שדווקא "קרחת" יותר מעניינת אותי מ"שיער".עלתה לי דמותו של שמשון הגיבור (שמתואר גם כמי שנשא את שערי עזה על כתפיו - כלומר יש לו גם קשר ישיר למקום בו אנו עובדים), שכשאיבד את שיער ראשו איבד גם מכוחו וחיוניותו.

שמשון מתואר במקרא כ"איש חיל" - וחשבתי על כל אותם ילדים בני 18 שעם גיוסם לצה"ל מגלחים את שיער ראשם - האם זה מוסיף להם כוח? או האם הם מאבדים משהו מכוחם?

פס הקול מבוסס על שיר של הזמרת האירנית Marjan vahdat-

העיבוד של Sahale מפגיש בין המקצב המערבי לאינסופיות, אולי המדברית , של המזרח,

מאפשר ליצר את יציבותו של השורש אל מול תנועתו האינסופית של הענף ברוח,

אותה הרוח היכולה להתגלם כהוריקן, המנפץ ועוקר או כרוח קרירה המבשרת את סופו של השרב, אותה הרוח בין ההרס להקלה, כך הרוח האנושית, כך התנועה האנושית.

"פראים" נוצרה בסטודיו שבבית החדש של הלהקה בישוב שדרות, שבעוטף עזה.

ללא ספק זה אזור פצוע, כואב, עצוב ומייחל לחמלה, לא המקום המובן מאילו לצמיחת מרכז לאמנות. הבחירה בשיר הפרסי כמו הבחירה להשריש מרכז חדש לתנועה בשדרות, נובעת מאמונה עמוקה כי יש להגיע אל נקודת הכאב על מנת שיתחיל שינוי מבלי להיות מאוימים, לא להרתע ולקבל את אותה דמעה הזולגת מהעין אל האדמה, ולתת לה להוביל אותנו אל תנועת הפיוס על כל עוצמתה.

על הרקדנים:

אריאל הולין:

בשנות הילדות שלי בקיבוץ עסקתי רבות במוסיקה ובספורט - ריצה למרחקים ארוכים ושחייה. בגיל 18 גיליתי את הקפוארה, ונפתח בפני עולם חדש של תנועה, קצב, מוסיקה, אקרובטיקה ומשחק. לאחר השחרור מצה"ל פניתי ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנים אלו התאמנתי והדרכתי קפוארה, התאמנתי בקבוצת התעמלות קרקע, שחיתי בנבחרת השחייה של האוניברסיטה, ולימדתי מתמטיקה בבית ספר תיכון ובמכללות. כיום גר בכפר עזה, רוקד בלהקה, מתאמן קפוארה ומלמד מתמטיקה ושיעורי קונטקידס להורים וילדים.

דיקלה ריזבסקי:

רקדתי באולפן למחול עמק הירדן. למדתי שנתיים במסלול להכשרת רקדנים של ורטיגו תחת ניהולו האמנותי של ובה זאק. למדתי שנתיים במסלול להכשרת רקדנים תחת ניהולם האמנותי של נעמי פרלוב ואופיר דגן. עבדתי בלונדון עם הכוריאוגרפית שרה צ'יפטרי. עבדתי עם היוצרת סיגל אמרוזה. הצטרפתי לאדמה בינואר 2017.

גלעד גורל:

אני רוקד עונה שניה בלהקת אדמה. הגעתי משלוש שנים בלהקת המחול פרסקו של יורם כרמי ולפני כן למדתי במסלול להכשרת רקדנים בניהולם האמנותי של נעמי פרלוב ואופיר דגן. עברתי לגור בשדרות במקביל לעבודתי העיקרית בלהקות, השתתפתי ואני משתתף בפרויקטים של תיאטרון ומחול מאת היוצרים אופיר נהרי, אריה אלדר, רוני רותם, ניב שינפלד ואורן לאור. מזה ארבע שנים עסוק בשיתוף פעולה אמנותי עם האמן איתן דור שב, ביחד הם חוקרים שילוב של מחול וציור.

טל רביב:

גדלתי בישוב כליל בצפון. אני בוגרת מגמת המחול וקבוצת המצויינות באולפן למחול בקיבוץ געתון. עשיתי שנת שירות ב"תנועת תרבות" והתגייסתי לגרעין נח"ל. במסגרת השנת שירות והשירות הצבאי הדרכתי קבוצות מחול שונות לבני נוער בפריפריה. רקדתי בסדנא להכשרת רקדנים של "ורטיגו" ובסדנא של "ענבל פינטו ואבשלום פולק" . עבדתי עם כוראוגרפים שונים בינהם מיכאל מילר , דונאלד בירד (במסגרת האופרה הישראלית) ותמר לרנר .