אמנים מציגים: אורי כרמלי | טל שטדלר | רות לאונוב | נעמה בר אור | לו מוריה
'סטודיו gym_ערד' הוא מרחב פעולה ומחקר ציבורי ובינתחומי המבקש לבחון את פוטנציאל השימושים של גינות הבטון הברוטליסטיות בשכונת אבישור בערד.
חברי הסטודיו החלו לעבוד בערד באפריל 2017, תחילה במתכונת של למידה מרחוק (תל אביב-ערד) ולאחר מכן, במהלך חודש יולי במסגרת שהות אמן בתכנית שהות האמנים "ערד אמנות אדריכלות" בעיר.
בספטמבר הקרוב, הסטודיו ימשיך את פעילותו בעיר. הקבוצה תקיים סדרת ניסויים, קבוצות דיון, סדנאות ומופעים בהשתתפות קבוצות פעולה מקומיות ותציג בחלל התצוגה של המרכז לאמנות עכשווית לצד שלטי החוצות הפזורים בעיר (כחלק מפסטיבל קופסה שחורה).
חברי gym הינם אמנים, מעצבים, אדריכלים וחוקרים המתמקמים מידי שנה במרחב ציבורי עירוני חדש מתוך שאיפה לקדם יצירה של מרחבים משתפים.
במהלך תקופת העבודה הראשונה של הקבוצה, עסק הסטודיו בשאלת הלמידה והתכנון של מקום מרחוק בעזרת מיזוג תפיסות מחקר מתחומים שונים. בין היתר נעשו בתקופה זאת חיפוש הקשרים פיזיים-מבניים בין תל אביב לערד, מחקר היסטורי, אדריכלי וחברתי של העיר, איסוף רפרנסים אמנותיים ושיחות עם בעלי עניין בעיר. באמצעים אלו החל הסטודיו לגבש את תפיסותיו ביחס למקום.
לאחר מכן, במהלך תכנית שהות אמן 'ערד אמנות אדריכלות', הסטודיו החל לפעול באחת מגינות הבטון בעיר. בזמן זה נעשו פעולות של ניקוי ועיצוב הקרקע, איסוף ותיעוד סמי-ארכיאולוגי, ניסיונות הצללה שונים וחקירה צורנית של אפשרויות הישיבה בגן.
הפעולות שנעשו בתקופה זאת נבעו מהתפיסות שגובשו עוד בתל אביב והמשיכו להתפתח ולהשתנות עם ההכרות הפיסית והיום יומית עם המרחב.
בחודש ספטמבר, יהפוך חלל התצוגה במרכז לאמנות עכשווית למוקד לעבודה פתוח, על מנת לשתף קהילות שונות בתהליכי העבודה ולקיים דיאלוג בנוגע לעתיד השכונה והגינות.
במהלך החודש יתקיימו פעולות תיעוד, רישום, ניפוי, הריסה וצבירה.

![]() invitation_gym_22 | ![]() invitation15.7 | ![]() invitation14.7_2 |
---|---|---|
![]() גים |
.jpg)
דברי פתיחה ליום העיון "רואים רחוק" / 8.1.2019
ד"ר טל דקל
איפה זה המרכז? איפה מתחילים השוליים? מי קובע את המיקומים הללו? מתי ואיך הקביעה הזו נעשית? איזה סוגי שיח ועשייה אמנותית מאפיינים את המרכז, ואיזה את השוליים? מיהם "יצרני תרבות" ומיהם ה"צרכנים" של אמנות? האם אנחנו צריכים לשאת את עינינו וללמוד רק ממה שמוצג במוזיאון ישראל שבירושלים או בסינימטק תל אביב, או תיאטרון הבימה והקאמרי, בכדי להבין כיצד נכון וראוי לייצר אמנות בעלת משמעות וחשיבות? האם עדיין נכון להשתמש במונחים כמו "פריפריה מול מרכז" בעת העכשווית, כשאמנם ישנם מרחבים גאוגרפיים שנמתחים לאורך קילומטרים רבים בין מקומות שונים ברחבי הארץ, והעולם כולו; אבל נוספו לנו גם מרחבים וירטואליים-דיגיטליים, שנפרשים לרווחה ומקרבים בין ממדים ומרחבים שונים?
האם עלינו לקבל את עמדתו של אדוארד סעיד, ההוגה הפוסט קולוניאלי הנודע, שניסה להסביר את מערך יחסי הכוח בין מזרח למערב, וארגן אותו בתבנית בינארית ומנוגדת? כידוע, סעיד טען שהמערב חייב את המזרח כדי להגדיר את עצמו, וטען שהכוונה של המערב איננה באמת לדכא את המוחלשים, להשתיק ולהדיר אותם, אלא הצביע על כך שכדי להגדיר ולהבין את עצמו, המערב זקוק לניגוד שלו. ומההיגיון הזה שהציע סעיד, נגזר שמרכז ופריפריה תמיד יהיו נחוצים, כדי להבין את התרבות שלנו וכדי להמשיג, לייצר ולצרוך את האמנות שלנו.
ואולי נוכל להיעזר בתובנה שהציעה לנו בל הוקס, אפריקנית-אמריקאית אקטיביסטית ותיאורטיקנית של אמנות ותרבות, שהקדישה מחשבה רבה לסוגיות של התארגנויות הכוחות במרחב? הוקס טענה שעושר וכוח רב מצוי דווקא במה שמוגדר ה"שוליים". לפי הוקס, מי שנמצא בשוליים דווקא אוחז ביתרון, שאותו אין למי שנמצא במרכז. מי שנמצא מחוץ למרכז יכול להסתכל גם על המרכז וגם על השוליים, והוא (או היא) יכולים להכיר את כל המקומות, ולכן גם יכולים לנוע בחופשיות ביניהם. הנגישות הזאת לריבוי נקודות מבט, היא המאפשרת – לדעת הוקס – מגוון גדול הרבה יותר של קיום ושל עשייה, בדיוק משום שהזווית הזאת, הרחבה יותר, מקיפה מגוון של מציאויות. רק מבטים מורכבים כאלה, היא טוענת, מספקים אפשרות מיטיבה להתבוננות והבנה של המגוון התרבותי, שמרכיב את השלם, שהוא הסך של המרכז והשוליים ביחד. אבל זאת ועוד: הוקס טוענת שהשוליים מהווים אתר "קאונטר-הגמוני", אתר לעומתי, שמצליח לייצר אפשרות לעשייה אלטרנטיבית. כשלא נמצאים מתחת למבט הבוחן, הלעיתים מצמית, של נקודת הכובד ההגמונית, ניתן בחופשיות גדולה הרבה יותר לחלום ולדמיין אלטרנטיביות, כי זאת יצירה שלא מגיעה עם סט מחייב של "חוקים מקובלים" ותנאים מוקדמים. המיקום ה"שולי" הופך, אם כן, למקום של חופש. מיקום זה חתרני, רדיקלי, מעניין, אוונגרדי ופורץ דרך הרבה יותר מאשר המרכז, שהוא לפעמים אפילו שמרני, משתכפל, הרבה פעמים – צפוי ולא מחדש.
ואולי היה זה הומי באבא, ההוגה ההודי-אמריקאי, ממשיך דרכו של אדוארד סעיד, שפיתח את ההגות של סעיד לתובנות מורכבות יותר, ותבע את המונח "המרחב השלישי", והוא זה שצודק? באבא איננו מאמין בחלוקה הבינארית של מרכז ושוליים. באבא הגדיר מרחב היברידי, שמעניק מקום לסובייקטים בעלי זהויות מרובות ו/או סותרות. באבא מאמין באסטרטגיה של "חיקוי קולוניאלי" (שהוא לכאורה חיקוי של ההגמוניה/של המרכז, אך זוהי למעשה יצירה חדשה ואחרת מיסודה). עם זאת, כמו בל הוקס, גם באבא בהחלט מאמין שאם אמנית או אמן עוזב את ה"פריפריה", הוא משמר במשהו את שפת ההתנגדות (הקאונטר-הגמונית) ואת ההשקפה הרדיקלית שלו על המציאות, על החברה ועל האמנות.
כלומר, לדעתו מצב הכילאיים הוא לא בהכרח עניין מרחבי של מיקום גאוגרפי, אלא יכול להיות מצב תודעתי ופוליטי, שאיננו מחייב להיות פיזית בתוך מקום של שוליים או במרחק גדול יחסית למרכז.
במהלך הכנס שלנו היום, ננסה ביחד להבין מה הכוונה באמנות שנמצאת "רחוק מהמרכז". אילו פרוייקטים מתקיימים במסגרת מקומות מרוחקים; באיזה שפות אמנות כזאת מדברת ופועלת; מי הם האנשים שיוצרים אותה / משתפים פעולה בעשייתה; ומה ניתן ללמוד ממנה על אמנות, תרבות, קהילה וחברה בישראל במאה ה- 21.
אני מודה להדס קידר על היוזמה לשיתוף הפעולה ולמרכז לאמנות עכשווית בערד ולמנהלו אורן עמית, על הדרך המשותפת ועל הדיאלוג הפורה עם התכנית לאוריינות חזותית (M.Ed) והתכנית לאוצרות, כאן במכללת סמינר הקיבוצים.
ינואר, 2019
ד"ר טל דקל, ראשת התכנית ללימודי אוריינות חזותית, ראשת המסלול ללימודי אוצרות, מכללת סמינר הקיבוצים
לדף הפייסבוק של תכנית אוריינות - מכללת סמינר הקיבוצים