אמנים מציגים: אורי כרמלי | טל שטדלר | רות לאונוב | נעמה בר אור | לו מוריה
'סטודיו gym_ערד' הוא מרחב פעולה ומחקר ציבורי ובינתחומי המבקש לבחון את פוטנציאל השימושים של גינות הבטון הברוטליסטיות בשכונת אבישור בערד.
חברי הסטודיו החלו לעבוד בערד באפריל 2017, תחילה במתכונת של למידה מרחוק (תל אביב-ערד) ולאחר מכן, במהלך חודש יולי במסגרת שהות אמן בתכנית שהות האמנים "ערד אמנות אדריכלות" בעיר.
בספטמבר הקרוב, הסטודיו ימשיך את פעילותו בעיר. הקבוצה תקיים סדרת ניסויים, קבוצות דיון, סדנאות ומופעים בהשתתפות קבוצות פעולה מקומיות ותציג בחלל התצוגה של המרכז לאמנות עכשווית לצד שלטי החוצות הפזורים בעיר (כחלק מפסטיבל קופסה שחורה).
חברי gym הינם אמנים, מעצבים, אדריכלים וחוקרים המתמקמים מידי שנה במרחב ציבורי עירוני חדש מתוך שאיפה לקדם יצירה של מרחבים משתפים.
במהלך תקופת העבודה הראשונה של הקבוצה, עסק הסטודיו בשאלת הלמידה והתכנון של מקום מרחוק בעזרת מיזוג תפיסות מחקר מתחומים שונים. בין היתר נעשו בתקופה זאת חיפוש הקשרים פיזיים-מבניים בין תל אביב לערד, מחקר היסטורי, אדריכלי וחברתי של העיר, איסוף רפרנסים אמנותיים ושיחות עם בעלי עניין בעיר. באמצעים אלו החל הסטודיו לגבש את תפיסותיו ביחס למקום.
לאחר מכן, במהלך תכנית שהות אמן 'ערד אמנות אדריכלות', הסטודיו החל לפעול באחת מגינות הבטון בעיר. בזמן זה נעשו פעולות של ניקוי ועיצוב הקרקע, איסוף ותיעוד סמי-ארכיאולוגי, ניסיונות הצללה שונים וחקירה צורנית של אפשרויות הישיבה בגן.
הפעולות שנעשו בתקופה זאת נבעו מהתפיסות שגובשו עוד בתל אביב והמשיכו להתפתח ולהשתנות עם ההכרות הפיסית והיום יומית עם המרחב.
בחודש ספטמבר, יהפוך חלל התצוגה במרכז לאמנות עכשווית למוקד לעבודה פתוח, על מנת לשתף קהילות שונות בתהליכי העבודה ולקיים דיאלוג בנוגע לעתיד השכונה והגינות.
במהלך החודש יתקיימו פעולות תיעוד, רישום, ניפוי, הריסה וצבירה.

![]() invitation_gym_22 | ![]() invitation15.7 | ![]() invitation14.7_2 |
---|---|---|
![]() גים |

אנה גרינבנד
מֵעֵבֶר
אוצרת: לאה אביר
26/08/2023- 05/05
מֵעֵבֶר היא תערוכת יחיד ראשונה לאמנית אנה גרינבנד מאז העתיקה את מקום מגוריה לערד לפני כשלוש שנים. התערוכה כוללת עבודות סאונד, ווידאו וצילום השזורות יחד לכדי הצבה אחת, עולם רב-חושי שבו הצופה נטמעת
העבודה המרכזית מתארת נסיעה בכביש 3199, המחבר בין ערד לחורבות מצדה ולמרגלותיו ים המלח. היא מתרחשת בשעת דימדומים, שהמכונית חוצה את הכביש בזמן שהיא חוצה מהיום אל הלילה. הנסיעה היא מתעתעת מבחינת מצבי התודעה שהיא רומזת אליהם – לעתים היא נדמית כנסיעה קונקרטית: אפשר להרגיש את תלי האבנים תחת גלגלי הרכב, אפשר לסמן את היעד בדמות קו האופק של העיר ערד. ולעתים היא הופכת למסע חלומי, הכביש מתערפל ומחשיך, העיר הופכת לנקודות אור מופשטות, מנצנצות. קצת לפני הכניסה לעיר, המכונית מסתובבת ונוסעת בחזרה לכיוון ההפוך, על כביש 3199, שהופך לדרך ללא מוצא
הנסיעה מתפצלת ברחבי התערוכה גם לכדי עבודות נוספות: בעבודת ווידאו אחת, עיניה של האמנית מלוות את הנסיעה כשהן נשקפות במראת הרכב הקדמית. האם היא נוהגת או נוסעת? מובילה או מובלת? בעבודת סאונד נוספת אפשר לשמוע את קולות הנסיעה הקרובים: קולות הרכב והכביש וכן את צלילי הגוף האנושי בתוך הרכב – הנשימה, התנועה והמגע. הקולות הרחוקים נשמעים בעבודה אחרת, המורכבת ממספר ערוצי סאונד שמפוזרים בחלל. את המבנה המארגן של התערוכה מתארת גרינבנד כשרשרת של מבטים-דימויים, מיז-אנ-סצנות שמכילות זו את זו ומוכלות זו בזו. החווייה החושית מפורקת לשכבות משחקיות ומונפשות, אשר "מקיימות ומזעזעות את הדימוי הסופי בו-זמנית
באזור אחד של התערוכה יצרה האמנית (בשיתוף בן זוגה ושותפה ליצירה, איגור צינבוי) רדיו עם חמישה ערוצים, שכל תחנה בו משדרת שיר שהקליטה במהלך השנים האחרונות - תפילה טיבטית לשדים, שיר בדואי על זאב, עיבוד לגירסה החסידית של מזמור פסח ״והיא שעמדה״ֿ ועוד. הצופה מוזמנת להתיישב בכיסא הנהג ולבחור תחנה, וכך לעצב את הנוף הקולי המתחלף של התערוכה
המושג "מֵעֵבֶר" שבכותרת התערוכה מתאר את חוויית הנסיעה בכביש 3199, שבעבור האמנית היא קרובה לחווייה שהגדיר התיאולוג הגרמני רודולוף אוטו (Otto) כ"נומינוזיס". בספרו משנת 1917 מתאר אוטו את החווייה הדתית של הקדושה ככזו שיש בה אימה, פליאה והתפעמות, כמפגש עם אחרות מוחלטת שנמצא מעבר לחושי. למרחב זה מכוונת גרינבנד כשהיא משחזרת ובונה מחדש את הנסיעה הלילית. כמו בעבודות קודמות שלה, היא ניגשת אל החווייה המיסטית, המיסתורית, ומתעקשת לפרק אותה, לשחזר אותה - לקרב אותה - בעבורה ובעבור הצופה
דווקא באמצעים חושיים, המושפעים גם מייצוגים קולנועיים ותיאטרליים
את השיר הטיבטי שמופיע באחת מעבודות הסאונד הקליטה גרינבנד בשנת 2019, בעת ביקורה בהודו. רק לאחר שהקליטה אותו, התברר לה שמדובר בתפילה שמבקשת מן השדים לקחת את האגו, כחלק מפרקטיקה בודהיסטית המכונה "צ'וד" (מילה שמשמעותה לחתוך – להתנתק מן ההיצמדות לאגו), במסגרתה המתרגל מדמיין שחותך את גופו לחלקים ומציע אותם לשדים ולאויבים – אותם שדים פנימיים השרויים באגו. בהמשך למטאפיזיקה ההודית, מציינת גרינבנד ציטוט של המורה הרוחני ההינדי ראמנה מהארשי, המסמן עבורה את יחסה אל הצילום ואל הווידאו: "כפי שאנו מקרינים את עולם החלומות בלילה, העולם שאנו רואים לפנינו הוא רק הקרנה שלנו, הצופים בו
אל מול שכבות הדימוי והסאונד הרבות בתערוכה, הצופה נדרש לצאת מעמדתו הפאסיבית מחד והמנכסת מאידך. במובן זה, תערוכתה של גרינבנד קרובה יותר אולי לתפיסות האתיות של הקדושה, כמו זו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, שדורש כי האחר לא ייבלע בתוך העצמי או הזהה, ושזרותו תישמר. נוכחותו של האחר, עבור לוינס, מערערת את עצמאותו של העצמי, משום שכדי להיענות לאחר, אדם נדרש לצאת מעצמו. זהו קשר אתי, אחריות, שגלומים בפניו של האחר המסתכל בי: "מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עלי […] הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות, בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה […] לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש […] האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה". ובל נשכח, שעיניה של האמנית עצמה מלוות אותנו לכל האורך
.
.
.
.
.
1
2
3
.
."
."
(project)
רודולף אוטו, הקדושה - על הלא-רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגום מגרמנית: מרים רון, ירושלים: כרמל, 1999
גרינבנד כותבת: "הפעם הראשונה שנסעתי בכביש 3199 היתה בתקופת סגר הקורונה הראשון, שבה החופש לנוע במרחבים הפך ללא חוקי. בן זוגי איגור ואני, בדומה לתושבים אחרים מערד ומהסביבה, השתוקקנו לחופש תנועה. באותה תקופה, הכביש היה כמו חלון אל העולם הפראי, החופשי. כשנסעתי בו הרגשתי תחושה של ריחוף, גם בגלל החופש הפתאומי וגם בגלל היופי המיוחד של הכביש הנחשי הזה, החוצה את המדבר. פעם אחרי פעם אני חוזרת לשם, אל הכביש המתפתל, אל החושך, אל הפחד שלי מהלא נודע. פעם אחרי פעם אני יוצאת אל המסע לבד, ברגע שבו היום הופך ללילה. אני יושבת בתוך המכונית, מחליפה בין ערוצי הרדיו: גלגל"צ ורדיו פלסטין. רדיו פלסטין נקלט יותר טוב, פלסטין שמעבר לגבעה. ואז אני מסובבת את המכונית ונוסעת לכיוון אורות העיר הבוהקים, המנצנצים בחושך, שכמו מבטיחים לי משהו, משהו שנמצא אי-שם מֵעֵבֶר
.1
.2
עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגום: אפרים מאיר בשיתוף שמואל ראם, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1995, עמ' 72-73
.3
אנה גרינבנד (נ.1982 באוקראינה, חיה ועובדת בערד) היא אמנית רב-תחומית בוגרת בצלאל ובית הספר לתיאטרון בובו ת. החל משנת 2016 היא יוצרת בשיתוף בן זוגה איגור צינובוי, תחת השם "איגור ואנה", יצירות תיאטרון חזותי שמשלבות סוגי מדיה שונים, הנפשה ומיצג
.
.
התערוכה הופקה בעזרת תמיכתה של : משרד התרבות והספורט
.








