אנה גרינבנד

מֵעֵבֶר

אוצרת: לאה אביר

 26/08/2023- 05/05

​

מֵעֵבֶר  היא תערוכת יחיד ראשונה לאמנית אנה גרינבנד מאז העתיקה את מקום מגוריה לערד לפני כשלוש שנים. התערוכה כוללת  עבודות סאונד, ווידאו וצילום השזורות יחד לכדי הצבה אחת, עולם רב-חושי שבו הצופה נטמעת 

העבודה המרכזית מתארת נסיעה בכביש 3199, המחבר בין ערד לחורבות מצדה ולמרגלותיו ים המלח. היא מתרחשת בשעת דימדומים,  שהמכונית חוצה את הכביש בזמן שהיא חוצה מהיום אל הלילה. הנסיעה היא מתעתעת מבחינת מצבי התודעה שהיא רומזת אליהם – לעתים היא נדמית כנסיעה קונקרטית: אפשר להרגיש את תלי האבנים תחת גלגלי הרכב, אפשר לסמן את היעד בדמות קו האופק של העיר ערד. ולעתים היא הופכת למסע חלומי, הכביש מתערפל ומחשיך, העיר הופכת לנקודות אור מופשטות, מנצנצות. קצת לפני הכניסה לעיר, המכונית מסתובבת ונוסעת בחזרה לכיוון ההפוך, על כביש 3199, שהופך לדרך ללא מוצא 

הנסיעה מתפצלת ברחבי התערוכה גם לכדי עבודות נוספות: בעבודת ווידאו אחת, עיניה של האמנית מלוות את הנסיעה כשהן נשקפות במראת הרכב הקדמית. האם היא נוהגת או נוסעת? מובילה או מובלת? בעבודת סאונד נוספת אפשר לשמוע את קולות הנסיעה הקרובים: קולות הרכב והכביש וכן את צלילי הגוף האנושי בתוך הרכב – הנשימה, התנועה והמגע. הקולות הרחוקים נשמעים בעבודה אחרת, המורכבת ממספר ערוצי סאונד שמפוזרים בחלל. את המבנה המארגן של התערוכה מתארת גרינבנד כשרשרת של מבטים-דימויים, מיז-אנ-סצנות שמכילות זו את זו ומוכלות זו בזו. החווייה החושית מפורקת לשכבות משחקיות ומונפשות, אשר "מקיימות ומזעזעות את הדימוי הסופי בו-זמנית

באזור אחד של התערוכה יצרה האמנית (בשיתוף בן זוגה ושותפה ליצירה, איגור צינבוי) רדיו עם חמישה ערוצים, שכל תחנה בו משדרת שיר שהקליטה במהלך השנים האחרונות - תפילה טיבטית לשדים, שיר בדואי על זאב, עיבוד לגירסה החסידית של מזמור פסח ״והיא שעמדה״ֿ ועוד. הצופה מוזמנת להתיישב בכיסא הנהג ולבחור תחנה, וכך לעצב את הנוף הקולי המתחלף של התערוכה

המושג  "מֵעֵבֶר" שבכותרת התערוכה מתאר את חוויית הנסיעה בכביש 3199, שבעבור האמנית היא קרובה לחווייה שהגדיר התיאולוג הגרמני רודולוף אוטו (Otto) כ"נומינוזיס". בספרו משנת 1917 מתאר אוטו את החווייה הדתית של הקדושה ככזו שיש בה אימה, פליאה והתפעמות, כמפגש עם אחרות מוחלטת שנמצא מעבר לחושי. למרחב זה מכוונת גרינבנד כשהיא משחזרת ובונה מחדש את הנסיעה הלילית. כמו בעבודות קודמות שלה, היא ניגשת אל החווייה המיסטית, המיסתורית, ומתעקשת לפרק אותה, לשחזר אותה -  לקרב אותה - בעבורה ובעבור הצופה

דווקא באמצעים חושיים, המושפעים גם מייצוגים קולנועיים ותיאטרליים

את השיר הטיבטי שמופיע באחת מעבודות הסאונד הקליטה גרינבנד בשנת 2019, בעת ביקורה בהודו. רק לאחר שהקליטה אותו, התברר לה שמדובר בתפילה שמבקשת מן השדים לקחת את האגו, כחלק מפרקטיקה בודהיסטית המכונה "צ'וד" (מילה שמשמעותה לחתוך – להתנתק מן ההיצמדות לאגו), במסגרתה המתרגל מדמיין שחותך את גופו לחלקים ומציע אותם לשדים ולאויבים – אותם שדים פנימיים השרויים באגו. בהמשך למטאפיזיקה ההודית, מציינת גרינבנד ציטוט של המורה הרוחני ההינדי ראמנה מהארשי, המסמן עבורה את יחסה אל הצילום ואל הווידאו: "כפי שאנו מקרינים את עולם החלומות בלילה, העולם שאנו רואים לפנינו הוא רק הקרנה                 שלנו, הצופים בו

אל מול שכבות הדימוי והסאונד הרבות בתערוכה, הצופה נדרש לצאת מעמדתו הפאסיבית מחד והמנכסת מאידך. במובן זה, תערוכתה של גרינבנד קרובה יותר אולי לתפיסות האתיות של הקדושה, כמו זו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, שדורש כי האחר לא ייבלע בתוך העצמי או הזהה, ושזרותו תישמר. נוכחותו של האחר, עבור לוינס, מערערת את עצמאותו של העצמי, משום שכדי להיענות לאחר, אדם נדרש לצאת מעצמו. זהו קשר אתי, אחריות, שגלומים בפניו של האחר המסתכל בי: "מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עלי […] הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות, בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה […] לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש […] האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה". ובל נשכח, שעיניה של האמנית עצמה מלוות אותנו לכל האורך