.jpg)
אמנים מציגים: אורי כרמלי | טל שטדלר | רות לאונוב | נעמה בר אור | לו מוריה
'סטודיו gym_ערד' הוא מרחב פעולה ומחקר ציבורי ובינתחומי המבקש לבחון את פוטנציאל השימושים של גינות הבטון הברוטליסטיות בשכונת אבישור בערד.
חברי הסטודיו החלו לעבוד בערד באפריל 2017, תחילה במתכונת של למידה מרחוק (תל אביב-ערד) ולאחר מכן, במהלך חודש יולי במסגרת שהות אמן בתכנית שהות האמנים "ערד אמנות אדריכלות" בעיר.
בספטמבר הקרוב, הסטודיו ימשיך את פעילותו בעיר. הקבוצה תקיים סדרת ניסויים, קבוצות דיון, סדנאות ומופעים בהשתתפות קבוצות פעולה מקומיות ותציג בחלל התצוגה של המרכז לאמנות עכשווית לצד שלטי החוצות הפזורים בעיר (כחלק מפסטיבל קופסה שחורה).
חברי gym הינם אמנים, מעצבים, אדריכלים וחוקרים המתמקמים מידי שנה במרחב ציבורי עירוני חדש מתוך שאיפה לקדם יצירה של מרחבים משתפים.
במהלך תקופת העבודה הראשונה של הקבוצה, עסק הסטודיו בשאלת הלמידה והתכנון של מקום מרחוק בעזרת מיזוג תפיסות מחקר מתחומים שונים. בין היתר נעשו בתקופה זאת חיפוש הקשרים פיזיים-מבניים בין תל אביב לערד, מחקר היסטורי, אדריכלי וחברתי של העיר, איסוף רפרנסים אמנותיים ושיחות עם בעלי עניין בעיר. באמצעים אלו החל הסטודיו לגבש את תפיסותיו ביחס למקום.
לאחר מכן, במהלך תכנית שהות אמן 'ערד אמנות אדריכלות', הסטודיו החל לפעול באחת מגינות הבטון בעיר. בזמן זה נעשו פעולות של ניקוי ועיצוב הקרקע, איסוף ותיעוד סמי-ארכיאולוגי, ניסיונות הצללה שונים וחקירה צורנית של אפשרויות הישיבה בגן.
הפעולות שנעשו בתקופה זאת נבעו מהתפיסות שגובשו עוד בתל אביב והמשיכו להתפתח ולהשתנות עם ההכרות הפיסית והיום יומית עם המרחב.
בחודש ספטמבר, יהפוך חלל התצוגה במרכז לאמנות עכשווית למוקד לעבודה פתוח, על מנת לשתף קהילות שונות בתהליכי העבודה ולקיים דיאלוג בנוגע לעתיד השכונה והגינות.
במהלך החודש יתקיימו פעולות תיעוד, רישום, ניפוי, הריסה וצבירה.
את תהיי החול שלי
28.12.18-9.3.19
סופי ברזון מקאי | שלווה הדר-הוכשטט | עלמה יצחקי | אמיר יציב ויהונתן דובק | נרדין סרוג'י | אתי שוורץ
אוצרת: גילי זיידמן
התערוכה העשירית של המרכז לאמנות עכשווית בערד נפתחה עם מסיבת הנעילה של מוזיאון "זומו". זו התערוכה הראשונה במרכז שאצרה גילי זיידמן.
התערוכה "את תהיי החול שלי" מפנה מבט לשאלה מה מאפשר קיום. עבורינו, אנשים הנעים בסביבת המחייה על ציר של כוונות, כשכוחות הבניה וההרס חד הם. מה שמחזיק הוא גם זה המערער. מאין אנושות/אנושיות צומחת ומנביטה אחרים שיבואו אחריה, בעקבותיה, לאן שהיא. לאן תרחק? תעז בלשונך? אל מה תישא עיניך? אילו צלילים באוזניך ספוגים?
העבודות המוצגות בתערוכה יוצאות מן הקרוב והבסיסי - והלאה משם, אל המרחב המקיף. והמרחב מתגלה כמקום הטמון בנו, ממנו נובעים רעיונות שכבר גמענו עם או בלי לתת את הדעת. יצירות שנולדו מתוך מפגש עם זולת, והן מובאות כאן כדי לפנות אליו, והפעם הזולת הוא הצופה בהן. המוזמן להיכנס לבחון את התערוכה כמו היה מתבונן על חייו שלו. זהו מקום אישי המתפתח ונפרש כשפה בין אנשים. שָׂפָה היא אופן הנגיעה. התערוכה הופכת לסביבתו של הנכנס לתוכה, והיא דימויים של מדבר ובניה, אובססיות, הרגלים, צורות ביטוי בסביבות מגורים. הפרחת השממה ההירואית מוטלת בספק, מוטלת בין השאר בין ניצני פריחה חדשה ולא מוכרת בשדות פחם. ביטויים שונים של אדמה נאספים בחלל זה לצד זה, ויש בהם אהבה, התמסרות לדבר, יופי וקושי.
אמיר יציב ויהונתן דובק מתיכים יחד בסרטם הקצר מטא נרטיב מקראי במציאות צבאית, אתי שוורץ בונה את הטבלה המחזורית יסודות יסודות מושאלים, נרדין סרוג'י מציבה 24 דליים בחצי קשת קטועה, סופי ברזון מקאי מצלמת את שדות בארי החרוכים, מוצאת בהם את לבטיה, עלמה יצחקי מציירת את הנשקף מחלונה ומחדירה בו רובד שלא היה שם, שלווה הדר-הוכשטט מכניסה הקשרים בספר פיזיקה שכתב אביה. מכלול התערוכה שוזר יחד הבחנות על החברה בה אנו חיים, על אבא ואמא, על תורות מוכחות ונסתרות.
צילומי הצבה: דפנה גזית
