acacarad@gmail.com  08-9551531

בן יאיר 28 ערד, מתנ"ס ערד קומה א'

ben yair 28 arad - 1st floor

  • Facebook Clean
  • Twitter Clean
ARAD new logo-01 (5).png
MatnasArad New logo.jpg
רשות לפיתוח הנגב - לוגו.jpg
תרבות.png
פיס חדש.jpg

גילי סיטון: יומן מסה

 

 

יומן מסה #1

בעצם אני פה כבר שלושה וחצי ימים, אבל במדבר כמו במדבר הכל קורה יותר לאט, וגם החום, מאוד מאט את המצב.

ביומיים האחרונים היינו בעיקר בבית, זוזי ואני, ספונות בקרבת המזגן ויוצאות מדי פעם לחדש תאי די בשמש הקטלנית.

נפלנו על כמה ימים של שרב ולמרות המיקום המעולה של הבית והבריזה, עדיין לוהט.

גם בתל אביב אני הרבה לבד, אך לא בודדה, ופה הלבד מקבל צביון מיוחד. המדבר הוא מקום מושלם לחוות את הלבדות.

כבר בגיל 16 כשנשלחתי לעשות גיאוטופ (עבודת מחקר בגיאולוגיה) בבקעת תמנע שבערבה התאהבתי במדבר.

והרומן הזה נמשך עד היום כשעמוק בפנים, אני מקווה להזדקן פה.

יש פה משהו חשוף, כנה, פשוט. איט איז ואט איט איז מה שנקרא, וזה לוכד את הנשמה שלי באופן עמוק מאוד.

המדבר הוא המאהב שלי, זה שתמיד ממתין לי שם כשאני בורחת אליו, אף פעם אין לו מישהי אחרת והוא תמיד פנוי ומוכן בזרועות פתוחות לקראתי.

וכמאמר המאיר אריאל: "לעובר שב בא ולוקח כל מה שהיא רוצה לתת. היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט", אז אני מתמכרת ומעמיקה בלבדות ותפאורת המדבר והשקט הם כל מה שיכולתי לבקש.

כן אני גם כותבת, כן אני גם עובדת, כן אני שותה כוס יין בערב ומבשלת ומנמנמת וקצת קוראת על אהבה

והמחשבות שלי בהירות. מאוד בהירות שזה מוזר. המדבר הוא כל כך חשוף שאני נהיית חשופה לעצמי. כל הברברת של תל אביב כמו נשארה מאחור

וניתן סוף סוף להבין ולהביט ישר על המחשבות.

לא פלא שאנשי מדבר הם כל כך איטיים מהחום וכל כך נינוחים. הם לא מוטרדים במחשבות שווא!

רציתי להעלות לכם סרטון.

אבל התביישתי ככה להיות בלתי מוכנה מול המצלמה , אז הקלטתי את עצמי מקריאה משהו יפה, וחשוב וחכם של מישהי אחרת.

המאמר הזה של "דלות החומר" שכתבה שרה ברייטברג סמל לפני 33 שנה. כמעט בשנה שנולדתי! (נולדתי לפני כן?)

ולא סתם הוא הפך למאמר מכונן

הוא מחלץ משהו כל כך מדויק שדבק באמנות הישראלית ושלא מרפה ממנה עדיין. הדלות, הצמצום, והעוני

לא השתנה הרבה מאז הימים האלו, כלומר השתנה, אבל האימרה והעובדה שמי שרוצה להצליח עדיף לו לנסוע לחו"ל (בתחום האמנות)

יש בה קורטוב של אמת. כי גם אם חומרי העבודה שלנו השתנו, הלך המחשבה נותר מצומצם, דל היקפים, וכשפוגשים בתערוכה גדולה שהושקע בה ממון

יש את אפקט ההלם וההפתעה, כשבניו יורק- אקסיוז מי- תערוכות בסדר גודל כזה יש כמו מים. או כמו זבל. אבל זה כבר לעניין אחר

 אז המאמר הזה הוא בייסיק לכל חובב אמנות. הוא מתחיל קל ומסתבך. אבל הוא מאוד נהיר ובהיר וקריא ודידקטי- יעני חוזר על עצמו באופן מבורך

ואני, שאני בכלל אולד סקול בכל רמח, הקלטתי אותי מקריאה את המאמר כי  למי יש זמן לשבת לקרוא היום.

רק לשם הסדר הטוב שרה ברייטברג סמל נתנה את הסכמתה להקליט את המאמר, אז אשמח שהוא יקל את החיים ויופץ לכל הסטודנטים האומללים שם בחוץ,

וגם סתם אמנים עצלים שחושבים שהם המציאו את השמש.

בקיצור, תכתבו לי, תגיבו, שארגיש שיש סביבי לפחות, חיים וירטואליים כלשהם.

אהבה אמיתית מדברית ונשתמע אוטוטו. 

 

נ.ב- כאן בוידאו הקצרצר אני נותנת רקע והקדמה למאמר, וכשגוללים למטה יש מיד קובץ סאונד של המאמר המלא. 

 

 

 

 

 

 

 

יומן מסה #2: ערב בבר

 

כל כך מוזר פה שהחלטתי להישאר.

אני יושבת במן גינה באחוריו של האנגר תעשייתי וסביבי מדברים רק רוסית. האזור פה בנוי שורות של האנגרים ונקרא "רובע האמנים". בשעה הזו של הלילה נטוש פה לגמרי וניתן רק לנחש איזה בעלי מלאכה או סטודיואים יש כאן.

עבר עליי יום נעים ומוצלח. אחרי שלושה ימים כמעט רצופים בבית בגלל החום הפצענו לעולם, זוזי ואני וכבר סימנו וי על שניים ממוסדות התרבות כאן בעיר. ה"כפרוצ'קה", בית קפה מסעדה שהתברר כמקום מקסים, לבבי ועם אוכל מצוין וה"ביר גארדן" שהוא, ובכן, חצר מאובקת מאוכלסת בכסאות ושולחנות של פלסטיק שחור, צמחיה עייפה וכמה ראסטפארים שפתחו בשבילם את המיקרופון ומג'מג'מים טוב באופן מפתיע.

הבירה שלי קרה ועם ארומה פירותית, הכי חזקה שהייתה בנמצא, 5.8 והיא מארחת חברה משונה לבר הקיבוצניקי בשולי אזור תעשייה לילי.

המדבר ממתין בשוליים, גובל בכביש הגישה החשוך. הוא בכל מקום פה המדבר, שולח לשונות לתוך העיר ומפתיע בעוצמתו. רגע אחד עיר, ומעבר לסיבוב קיר מחורץ בו שתולה שיטת פרא. רחוב מואר ומשופץ שבשיפוליו מצוק שמשקיף על נוף הררי קשוח וחשוף.

אחרי כמה ימים פה לבדי אני קוטפת זר פרחי בוגנוויליה בלבן וורוד וחושבת שהייתי שמחה לחלוק את כל זה עם מישהי.

סידרתי את הבית יפה מאוד. זר פרחים מדברי על כל שולחן, החלפתי את המפה של שולחן העבודה באחת בהירה ואת המרפסת פיניתי ויצרתי מן פסלי נוי קטנים, שיהיה נעים לשבת לראות את השקיעה

זוזי כבר עייפה מאוד מהחום וההתרוצצויות ומניחה עליי ראש מתוק ומביטה סביב. מריחה את האו-דה-טואלט של השכנות הרוסיות ואת ריח השמן של הצ'יפס המיטגן.

הג'ימג'ום מתגבר ונוסף אליו תוף מרים קצבי. הם טובים מאוד החבר'ה, מנעימים את האווירה, ובכלל, לאן כבר יש ללכת בעיר הזו.

לפעמים, אני מרגישה שהחיים הם חכמים מאיתנו ומנהלים אותנו ואין לנו באמת כוח להחליט עליהם. הם פותחים בפנינו הזדמנויות והצלחות היכן שטוב ונכון לנו להצליח ומערימים כשלונות ומפחי נפש היכן שממילא לא היה נכון או טוב. החיים הם גוף אורגני ונושם שיודע מה טוב ובריא, וכשזה לא נכון זה כואב, מציק ומכעיס ועם הזמן נפלט מאיתנו והלאה. זה נכון לגבי כל התחומים, אני חושבת.

בחור עם טי שרט טורכיז שכתוב עליה "ערד 93", ערד שעוד היה בה פסטיבל מוסיקה ושהיו עולים אליה לרגל, מוחא כפיים ורוקד.

פעם, כשמישהו היה נרמס בשגגה בגלל חוסר אחריות וברדק, פסטיבל שלם ואלמותי היה יורד לטמיון מכובד הצער והאימה. אבל היום, כשבתאונה מצערת בחורה צעירה נעלמת לנצח תחת גוף תאורה מפלצתי מזמינים את אותה חברת תאורה בדיוק לאירוע אף גדול מהקודם וזו שוב רוצחת חיים טובים וחשובים.

כמה אתה בהיר בשבילי, המדבר, וכמה אישי וגם לא. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יומן מסה #3

 

 שיר שאחותי היפה שלחה לי הבוקר ואיתו התעוררתי. כרגיל מדייקת את המחשבות והתחושות שלי. טוב להיות פה במדבר ולהקשיב לפעימות הלב 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יומן מסה #4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שני בבוקר. בעצם כבר קצת צהריים.

היום ישנתי עד מאוחר באופן מיוחד. התכוונתי לקום, כבר עשיתי עם זוזי את הטקס של "חיבוקבוקר" בו היא עולה בשתי כפות על דפנות המיטה ומגרדת בבקשה שארים אותה לחיבוק. אז אני מתיישבת ושתינו מסרוחות משינה מחככות אפים ומתנשקות ומקשקשות משמחה על המפגש הגופני המחודש אחרי לילה של פרידה. עכשיו דרקון המזל שלי מנמנמת על הברכיים בחום הבינוני, לעולם לא אפויה מספיק, תמיד גוש של סוכר. 

החלומות שלי כאן בהירים, חדים ומעניינים.

זה מעיד על שינה קלה וכשאני מתעוררת בבוקר אני שוכבת על הגב וחושבת ומשחזרת אותם לפני שייעלמו לתמיד.

יש כמה נושאים שחוזרים על עצמם די בקביעות ולפי תקופות. מים בכל הצורות והגוונים- ים, נחל, בריכה כהה עומדת, גשם.

המים מסמלים מצב רגשי עמוק שאני נמצאת בו והצבע, האופי, העוצמה והיחס שלי אליהם בחלום מספר לי על הרגשות האלו.

לפני כמה ימים ניתך עליי גשם כבד וזה יוצא דופן כשלעצמו. דבר נוסף שחוזר בחודשים האחרונים זה סרבול פיזי. בעיקר בגדים שנערמים עליי ואני צריכה להעביר ממקום למקום, בית מאוד מבולגן, פריטים שאני מוצאת ברחוב ומתעקשת לאסוף. כל זה קורה גם במציאות אבל בחלום זה סרבול שמעכב אותי במעברים ממקום למקום- כמובן שוב סמל לכך שמשהו בעולם החומרי והרגשי מעמיס עליי ושצריך להניח אותו בצד הדרך והלמשיך הלאה נטולת משא. האלמנט השלישי, שהוא כמו המים הולך איתי שנים רבות הוא המבט והיכולת שלי לראות.

שנים זה היה קשור לחרדות שמלוות אותי כבר 14 שנים. 14 שנים של התמודדויות עם תקופות לעיתים קשות מאוד שמלוות בטיפול ובכדורים.

אחד הדברים שקורים בעת התקף חרדה הוא "טשטוש הראייה" או כמו שהחרדתיים אומרים "אני לא רואה טוב". המצב הזה כמובן מגביר את החרדה וממני אישית מנע מלנהוג במשך כמה שנים טובות. בחלומות זה טשטוש חריף שתוקף אותי ואני ממש לא רואה. זה כבד וזה מעיק וזה בולם הכל.

הלילה, בסצינה משונה חלפתי על פני ציור שהיה מונח ברחוב על הרצפה ועליו כמה כובעים שחורים. זו הפעם השניה שחלפתי על פני הערימה הזו והחלטתי לקחת שניים מתוך הכובעים כאשר אחד מהם חשף את פני הציור שהיה פתאום ריק. כלומר הדימוי נעלם וכמו בהילוך איטי המשכתי ללכת כשהמבט שלי פונה לאחור ולא תופס את ההיעלמות. כמיטב הדיירים בשכונה שלי בתל אביב, ניגש אליי נרקומן מלפנים, לפת אותי בטי שרט אדומה וכפות ידיים  מטופנות כשהכובע השחור נמעך אל פניי וחוסם לי את הדרך. ניסיתי לדחוף אותו ולהיאבק וכמו בסרטים התעוררתי בלי נשימה. הפעם המבט הוסתר לי באלימות וגם נמחק. חלומות הם שיחה עם התת מודע, והם מספרים לי דברים מאוד מעניינים וחשובים על החיים שלי. אני מקשיבה להם וחושבת מה הם רוצים להגיד לי.

בימים האחרונים המדבר גם מזמן פגישות מתוקות עם כל מיני בעלי חיים יפים ומיוחדים. לפני כמה ימים פגשנו מניפנית מדברית שהיא כמו סממית ענקית בצבעי נחש בחום בהיר וקרם והיא יפה וחלקה ובקצות האצבעות יש לה כמו מטבעות דביקים שמאפשרים לה להיתלות הפוכה ולהיצמד למשטחים. אתמול בלילה ראינו גם שועל וגם קיפוד. הקיפוד היה כל כך סקרן ומתוק אבל זוזי התבלבלה והתרגשה אז הלכנו. כמה מוזר שאת החיות האלו, בתור ילדה עירונית פגשתי בחיי כמעט רק באגדות וסיפורים. היום ספרות הילדים נכתבת יותר על ילדים שונים, בנות אמיצות, יחסי להט"ב דרך כלבים או משפחות אלטרנטיביות. לפעמים זחל, לפעמים פרה וציפור ופרפר וחתול. אבל חיות הבר האלו היו חלק מהחיים של פעם לכן כתבו עליהן. בעלי החיים הפראיים כל כך רחוקים מהחיים שלנו עכשיו שכשכבר פוגשים אותם זה שמחה וששון וגם קצת הלם. מי ישמע כולה קיפוד. 

אתמול גם הייתי בשיעור ציור אצל תמר. את תמר אני מכירה בערך עשר שנים מכל מיני הצטלבויות. לפני עשר שנים רקדנו ביחד אצל אותה מורה בכפר סבא כשהיא אנפה אצילית ויפייפיה ואני קרפדה שנתקעת במראות. שתינו היינו אז בעיצומו של התואר הראשון באמנות, היא במדרשה ואני בבצלאל. לפני מספר שנים חיפשנו סטודיו באותו הזמן וחשבנו לשכור אחד במשותף. זה לא יצא לפועל. היום תמר חיה עם משפחתה הגרעינית בערד ומשפחתה המורחבת חיה בכפר הנוקדים, אותו הקים גם אביה. גם תמר תעבור בקרוב לגור בכפר ואני מקנאה בה מאוד. הסטודיו שלה נמצא בדירה רגילה באזר חרדי יחסית בערד, ואתמול הייתי שוב סטודנטית יחד עם התלמיד הקבוע שלה, אסף. כמה טוב היה להיות מוקפת שוב בשפריצים של צבע, ציורים מתייבשים על חבל, ורצפה מחופה בניילון שקוף, להקשיב למוסיקה ולצייר יחד. תענוג צרוף ואני מודה לה על כך מאוד. ציור הוא הבסיס וההתחלה של כלללל זה וכנראה יהיה גם הסיום המפואר. בסופו של דבר היד רוצה לזוז ולהתעלס עם הצבע דרך המכחול והדימוי לנגד העיניים, וליצור מחוות אישיות שגם מנסות ללכוד אבל גם לספר סיפור חדש על הדימוי. זה היה יופי, והתגעגתי לזה מאוד. 

היום יום עבודה. אני בדיליי עם עבודת תרגום גדולה שלקחתי על עצמי ואת השעות החמות נעביר בבית. בערב נלך קצת לשוטט ואולי לבירה בבר ה"מוזה" שם הייתי לפני מספר שנים בנסיבות קצת אחרות. עוד נשתמע,

גילי

 

נ.ב- הדבקתי פה גרסת אקאפלה מדהימה שיר שיר פופ זבלי. לי הוא נשמע פה כמו מדיטציה טהורה

https://soundcloud.com/edmworldsc/calvin-harris-disciples-how-deep-is-your-love-acapella

 

יומן מסה #5 נכתב בתל אביב

 את הרשמים האלו כתבתי בערב שחזרתי מערד לתל אביב. כשהגוף שלי והמחשבות עוד היה אפופים בניחוחות ואיכות של מדבר. אלו רשמים אינטואטיבים, שההתבודדות והלבדות והמדבר העוצמתי תמיד מציפים בי, וזו הסיבה שאני תמיד חוזרת להתנחם בזרועותיו. אז אלו כמה חוויות, או תזכורות, שאני לוקחת איתי מהשהות.


אנחנו חיים בהמון רעש, עם המון גירויים מיותרים, ומטשטשים את עצמנו בכל מיני סמים במקום פשוט לחיות בנחת, עם פחות אקשן, ויותר חיבור עם הגוף הטבע והזמן
אנחנו חיים חיים יקרים וחושבים שבכך הם טובים יותר. יש בזה מן האמת והנוחות עד גבול מסוים, עד שזה הופך לפטיש והתמכרות ולא משרת יותר את הנוחות אלא את האגו שלנו
אנחנו רחוקים מהטבע. פיזית. כשהטבע נמצא מסביב וחזק מאיתנו, גולש לתוך העיר ומכתיב את הקצב, האקלים והחיים בה אנחנו מכבדים אותו יותר, נכנעים לו ונהנים ממנו באמת, ולא כתפאורה אטרקטיבית לעיר. 
אנחנו חושבים שאנחנו נקיים אבל אנחנו לא. העיר היא מקום מטונף, מלא במיקרובים שצריך לחסל באקונומיקה. כשגרים בטבע או בסמוך לטבע יש תחושה כאילו אף פעם לא באמת נקיים אבל בעצם הטבע הוא האנטיביוטיקה החזקה ביותר, מה שעושה אותנו בריאים יותר וגם שלווים יותר. 
במדבר החוויות מאוד בהירות וחדות. ריח של בושם הוא על סף בלתי נסבל, אפשר לשמוע המהומי שיחה שמתרחשת חצי קילומטר ממך, והטעם של האוכל והמים הוא קריטי. מגיע עם זה בטבעיות ויתור על כימיקלים ומוצרים חיצוניים, וזה מאפשר פשטות באורח החיים וגם במזון. פתאום המבורגר הוא הזיה שקשה להכיל אפילו בדמיון. 
במדבר משעמם. וזה יוצר במנגנון המודרני שלנו חרדה מובנית. בהלה. ורגשות אשם על חוסר היעילות. אבל כשחיים בזול, כשפחות חשוב איך אנחנו נראים, וכשמבינים שהמירוץ של החיים הוא שטות פסיכית ומנגנון אינסופי של סבל, אפשר להניח הכל בצד ופשוט לחיות. 
בקהילה קטנה יש יותר אינטימיות, יותר חיבה אמיתית ופחות בדידות קיומית. בהשוואה לחיים בעיר שיש בה המון אנשים, והחוויה של הנחמדות הלבבית והדאגה מתרחשת לעיתים יותר רחוקות. 
במקום קטן ושליו אנשים סובלניים יותר אחד כלפי השני. בערד חיות שלוש קבוצות גדולות עיקריות של אנשים. חרדים, רוסים, חילוניים מבוגרים יחסית ומעט צעירים והרבה בדואים שמגיעים לבלות אבל לא חיים. בשבת פתוחות 4 מעדניות רוסיות בעיר! ואף אחד לא מפגין ולא שובת ולא מוחה. פשוט חיים. 
במדבר יש המון המון יופי. לשבת לבד ליד חבורה של אנשים ולהסתכל בשקיעה. לטייל בערב עם זוזי ולראות שועל בר, ליסוע עם הרכב שתי דקות לכל כיוון ויש שפע של טבע, וחיוכים. לקבל כוס מים כשכל כך צמאים ואז נמזגת עוד אחת. להתייחס לזמן השקיעה כזמן קודש שבו לא עושים כלום ורק אוהבים ומחכים שהשמש תשקע. 

 

ערד היית מושלמת. וביליתי בך זמן מבורך, וגם כואב, ושמח, ונפעם ועצוב מאוד. ביליתי בך את החיים ועל זה, תודה. 

 

בצילומים: שירה-רישום שכתבתי על הקירות במלון מצדה הנטוש מעל מצפור מואב. השיר "ערימות" נכתב על ידי אחותי הבכורה שירה. את השיר "תמנון" כתבתי אני בעקבות וכחלק מהחוויה בערד.

 

 

 

 

 

 

  


 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload