top of page
חיפוש

יולי צרפתי: הפוליטיקה של המרחב


כחלק מלימודי התואר השני ב-Slade School of Fine Art, לונדון, אני עובדת על פרויקט גמר שיוצג בתערוכת סוף השנה המחלקתית שתתקיים ביוני 2020. הפרויקט יכלול מיצב של אובייקטים, סאונד ווידאו. כחלק מהתהליך אני מתעדת את הנגב עם תקווה ליצור מעין פורטרט-מקום, שיעורר דיון על המורכבות, האלימות והיופי של הנגב, מתוך נקודת המבט של הנגב עצמו כישות אוטונומית.

האם טבע יכול להיות ישות פוליטית פעילה? האם התייחסות לטבע כפוליטי יכולה לחולל שינוי בדרך שבה אנו מתייחסים לכל מה ש״אחר״? מערכות התיישבותיות, בטחוניות וכלכליות ברחבי העולם מסתמכות על דה-הומניזציה והזרה של אנשים, חי וטבע לשם הפיכתם למשאבים זמינים. ללא ההזרה הזאת בניית כוח על ידי ניצול הופכת לבעיה מוסרית. אבל מה קורה להפרדה בין ״אנחנו״ ו״הם״ אם מערערים השוואות בסיסיות יותר, כמו ההנחה שהטבע ״אחר״ לאנושות? אולי דרך הומניזציה של הטבע נבנה מודעות רחבה יותר לישויות אחרות סביבנו.

הנגב מעניין במיוחד ביחס לבעיית ההזרה בשל המגוון הרחב של סוגי ה״אחר״ הקיימים בו, והקשרים ההדוקים המתקיימים בינהם. הקהילות הבדואיות אחרות לישראליות, פעילויות פנאי אחרות למבצעים צבאיים, הנוף אחר לתעשייה, ובעלי החיים אחרים לאנושות. מאזן הכוחות בין הגורמים הללו מרתק ֹ- קיומן של הקהילות הישראליות בנגב תלוי בכוח הכלכלי והבטחוני של המדינה, לעומת הבדואיות, שיחסיהן למדינה מסובכים יותר. הצבא מנסה להשאר כמה שיותר חסוי מעיני עוברים ושבים, בעוד שמטרתה של התיירות הוא לראות ולהראות, ובאותו הזמן קיומה באזור מתאפשרת לעיתים קרובות בזכות הביטחון שהצבא מקנה. הנוף הוא חלק ממערכת אקולוגית המקיימת את עצמה, והתעשייה חלק ממערכת כלכלית שמנצלת את הנוף בכדיי להתקיים. בעלי החיים קיימים בין הקווים, נראים-לא-נראים, ושלומם תלוי יותר ויותר בחסדי החברה.

כאן נכנס לתמונה המרכז לאמנות עכשווית בערד. חיפשתי פורמט שבו אוכל לשהות במדבר ולקבל מושג כמה שיותר מגוון על חיי האנשים ובעלי החיים שגרים באזור לתקופה ממושכת, ותוך שיח עם הקהילה שסביבי - כאדם שחי בגולה ולא מבקר הרבה, משימה לא פשוטה. הקול הקורא של המרכז לאמנות עכשווית היווה הזדמנות נדירה. זהו מקום שלחלוטין שייך לקהילה ויוצר מתוכה, ובאותו הזמן מקבל חשיבה ביקורתית כלפי מדינויות ישאליות וגם כלפי עצמו. במהלך שהות אמן של עשרה ימים נכחתי בפעילות הקהילתית של דוד בהר פרחיה ודן פרברוף: אל בורות המים, ביקרתי בתעורכה ערד-קו-מרחב, והעברתי סדנא לתלמידות לבגרות באמנות באולפנה ובבית ספר אורט בערד. במהלך הסדנא דיברנו על אנדרטאות בנוף הישראלי והגלובאלי, מה הן מייצגות, ומה היינו רוצות שייצגו יותר.

במהלך השהות בעיקר טיילתי באזור ואספתי חומרים: צילומים, הקלטות ווידאו וסאונד, ואובייקטים מהנוף. ניסיתי לתת תשומת לב מיוחדת לסיטואציות שבהן הטבעי או האנושי נתונים לידי ספק, מקרים שבו הם זולגים אחד לתוך השני ובכך מערערים את זהותם. אני אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לי להכלל בתוכנית שהות האמן של המרכז.


bottom of page