.jpg)
מיכל גלבוע-דוד הינה אמנית רישום, וידאו ומיצב
"נשכח הרעיון, נשארה התכנית, וחיים עם הביצוע" או: "מרוח הדברים למציאות בשטח".
האם האנרגיה ברעיון חדש נשמרת בצורתה הראשונית לאורך הדרך להגשמתו? התשובה ברורה: "לא". האם קל לממש חלום? התשובה היא גם "לא".
ההתחלות קלות. מלהיבות. החלק הקשה והמפתיע הוא הביצוע, הגורר לתוכו רעיונות חדשים, שלא לומר אילוצים, הזרים להתחלה. לא פעם אמרנו: "רצינו שכך יהיה...", התעקשנו על תכנית הפעולה, ובפועל מה שהלך ונבנה מול עינינו, אפילו בידינו שלנו, הוא בסופו של דבר אחר. האם זה טוב שבתוצאה נשמרים רק זיכרון או עקבות הרעיון הראשון? האם זה רע? האם זה טבעי? האם צריך להשלים עם העובדות או לנסות להילחם בהן? ואיך ממשיכים הלאה? שאלות אלו מעסיקות אותי, ורציתי לבדוק אותן במסגרת שהות האמן ביחס לעיר ערד, כמייצגת רעיון, או חלום, שהפך למציאות.
ראשיתו של הפרויקט במחקר מקדים שביצעתי בעיר טרם השהות בה, והוא כולל מספר שלבים, ביניהם עבודת צילום נרחבת ולאחריה רישום על גבי הדימויים המודפסים בתבנית של גרמושקה – שרטוט הנדסי. הגרמושקה מקפלת בתוכה, תרתי משמע, נוף דמיוני בדמותם של רעיונות לצד הוראות מעשיות להוצאתם לפועל, ויש בה מידה של התחלה נקייה, כשהכל אפשרי ונראה טוב על הנייר. הדימויים שאספתי הם בעיניי "השכבות האחרונות" של הפרויקט-בתהליך שנקרא "ערד", ואת פרשנותי לאלו כאורחת לרגע, אני רשמתי וקיפלתי לתוכן. כמו כן, הצבתי בכיכר העירייה על הרצפה את המיצב 'אבני דרך', העשוי מאוסף חתיכות קטנות של גבס צהוב המייצרות תבנית נוף אורבני, או מעין מפה טופוגרפית, שניתן להלך בתוכה. כמו העיר, חלק זה של העבודה נתון בשינוי מתמיד מעצם נוכחותו של האדם בה, ולכן הסדר הראשוני שנבנה בהתאם לחזון אמנותי, או במונחים של תכנון עירוני: ע"פ תכנית מתאר, משתנה בעקבות הדינמיקה שנוצרת עם העוברים והשבים ברחבה, תושבים ופקידים, שהופכים כאן לרגע בו זמנית לסובייקטים ואובייקטים של עבודת אמנות. העבודה עדיין מוצגת ברחבת העירייה, והגרמושקות – עברו לארכיון.