.jpg)
"למה בחרת בערד?" שמעתי את השאלה שוב ושוב. אנשים מרימים גבה. ואני אין לי תשובה מלבד זו שזה נשמע לי מקום מעניין – ואכן ככל שהעמקתי, כך התברר הדבר כנכון.
נדמה לי שיום או יומיים אחרי שבחרתי בערד ידעתי שאני חייב לראות אותה מקרוב, ובאופן די ספונטני נסעתי כל הדרך מנתניה החופית אל ערד. עבור מה? בחרתי את ערד כאתר לפרוייקט הגמר שלי בלימודי אדריכלות בטכניון. הפרוייקט נמשך לאורך כל שנת הלימודים ודורש היכרות מעמיקה עם המקום. לפיכך כשנתקלתי בהזמנה להתארח בבית הסופר הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו.
"אז מה מעניין כל כך במקום הזה?" נשאלתי, ו"יש פה בניינים מאוד מכוערים" – שמעתי שוב ושוב. ערד, כך מסתבר, הייתה העיר הראשונה בארץ שתוכננה בקפידה ע"י צוות מתכננים מהארץ ומחו"ל. המטרה הייתה להקים עיר שתקנה איכות חיים לתושביה, ובמיוחד שלא תחזור על טעויות העבר שמהן סבלו אחיותיה, עיירות הפיתוח שקמו בעשור קודם לכן. גם כשמסתכלים היום על לב העיר ניתן לחוש באיכויות המיוחדות: מרכז עירוני ראשי פעיל ממנו יוצאים שבילים להולכי רגל אשר נשזרים בתוך השכונות, חצרות משותפות נעימות ובעיקר קרבה יחסית לכל מקום. אם העיר תוכננה בצורה כל כך טובה, מדוע אם כן יש תחושה שהיא תקועה במידת מה בעבר, ונערמים עליה קשיים? בנייניה הולכים ומזדקנים, מיטב בניה עוזבים, מאיימים על בריאות תושביה, וצביונה הרב-גוני הולך ומתפלג?
ביושבי בפלאפל החדש מול התחנה המרכזית מתרחשים חיי העיר באופן פשוט וטבעי: עוברים ושבים, כל סוגי וצבעי הלבוש, הדת והמין, מוזיקה יוונית נשמעת ברקע, בחור עם כיפה סרוגה ובת זוגתו עטוית שביס צבעוני, קצינים וחיילים חולפים עם תיקים עמוסים, גברת מבוגרת דוברת רוסית, עלמה צעירה בעלת חזות אסייתית, אמא ותינוקת יושבת עם חברה לרכל, חבורת בנות בדואיות צעירות, נשים חבושות פאות נכריות, צעירים אפריקאים ועוד ועוד וכולם הולכים ואוכלים, מפה לשם לעבודת יומם או סתם לשבת בשמש. יכולתה של עיר להכיל מגוון אנשים, צבעים, דעות ותרבויות, היא נכס של עירוניות טובה שיש לה יסודות פה, אך יש לשמור עליהם ולזכור שהעיר היא מקום לכולם.
בפועל, ערד התפתחה באופן שונה מכוונת המתכננים: סביב ליבתה נבנו שכונות היקפיות שמתאפיינות בעיקר בבתים צמודי קרקע, מעין פרברים של מרכז העיר היותר צפופה (מעוף, חצבים, הרדוף, גבים). ערד נתנה את מה שהיא יודעת לתת הכי טוב: מבטים את נוף המדבר המרהיב, קרקע (כמעט) לכל דורש, ואוויר - איך נשכח את האוויר.
אלא שמה שנתפס אז כ"איכות חיים", מתחיל להתברר היום כבעיה חמורה: היום מתחילים להבין את ההשלכות שיש לפעולות האדם ובמיוחד פעולות הקשורות בפיתוח ובניה על הסביבה; השתלטות על קרקע היא פגיעה בנוף, לא רק במראהו אלא בכל מערכות החיים שהוא מכיל בתוכו. זלילת קרקע בלתי מרוסנת ופגיעה בערכי טבע היא יריקה לבאר ממנה אנו שותים.
בעיה נוספת היא בעיית העירוניות: ערד, המבקשת להתקרא עיר, נעדרת מאפיינים רבים של עירוניות (בעיה של רב הערים בארץ). אין מדובר כאן על הדימוי השלילי של עיר מזוהמת וצפופה עד כדי מחנק, אלא עיר שמספקת מגוון רחב של שירותים, חברתיים וכלכליים, מגוון הזדמנויות, לתעסוקה, לפנאי ולסתם מפגשים אקראיים. עיר שרוב תושביה עובדים בה ולא נדרשים לנסוע למקום אחר.
יש שיטענו שכוחה של ערד הוא בגודלה הצנוע – דבר שלכאורה מאפשר לחשוב על העיר כקהילה אחת גדולה בה כולם מכירים את כולם, המאפשרת תחושת שייכות והזדהות. עם זאת, עיר שאת כמות הצעירים בה ניתן לספור על כף יד אחת וכמות הילדים בה קטנה מכמות הקשישים, היא עיר שעתידה לוט בערפל.
קיימות היא גישה המדברת על שמירה על המרחב הקיים למען הדורות הבאים. תפיסה זו מתייחסת בראש ובראשונה לסביבה ולקשריה עם החברה. מתוך גישה זו, אני מנסה לגבש תכנית עתידית להתחדשות העיר, ואציע לפעול בשני מישורים: גידול וצמצום.
מצד אחד גידול: גידול באוכלוסיה, אך תוך שמירה על הרכב השומר על ריבוי הגוונים בצורה מאוזנת. גידול של הזדמנויות, של אפשרויות תעסוקה, של מוסדות חינוך, פנאי ותרבות.
מצד שני צמצום: צמצום של שימוש במשאבים ובהם שטח קרקע, אנרגיה ומחצבי טבע מתכלים.
כיצד ניתן לקדם פיתוח כזה? ע"י תכנון נכון וקומפקטי בדומה לזה שנעשה בליבת העיר, שכולל בראש וראשונה עקרונות כמו צפיפות יותר גבוהה בצורה המקנה איכות חיים, ירק ונוף לכמות גדולה של אנשים. לא התפרשות לשכונות נוספות של בתים צמודי קרקע, שהולכות ומתרחקות מהמרכז (למשל רננים), וכן ע"י התנהלות עירונית יעילה ולא בזבזנית. תכנון שמותאם לאקלים, המעודד ומאפשר הליכה ממקום למקום ופחות שימוש בכלי רכב פרטיים.
בעיני יש לזנוח באופן הדרגתי את השענות הכלכלה על מחצבי טבע מתכלים ומזהמים לטובת פיתוח ענף התיירות בצורה מבוקרת, שיתרום לתושבי העיר ולא רק לבעלי הון. יש לזכור שפגיעה בנוף ובסביבה תפגע באיכות החיים בסופו של דבר, ותרחיק תושבים במקום למשוך תושבים, מצב העלול להוביל את העיר לדעיכה.
כמו תלמיד שתמיד אמרו עליו שיש לו פוטנציאל מדהים ולו רק היה מתכונן למבחן היה יכול להיות מצטיין, כך גם ערד: אלוהים חנן אותה בנוף ובאקלים, משאב תיירותי נהדר, ובמקום היא מתעקשת להשען על תעשיות מזהמות של משאבים מתכלים, שאפשר לתהות, מי ומכמה אנשים באמת נהנים מהן.
בזמן הקצר שאני פה נפגשתי עם אנשים וביקרתי במקומות שונים בעיר: במרכז העיר, במרכז הצעירים, בשכונות סביבו, בבתים של מעוף, בוילות של רחוב נוף, בשוק הצבעוני, באיזור התעשייה וברובע האמנים החצי-ריק, בפארק הצפוני ובגינות החינניות של אבישור, ובשער המדבר. כמעט נגעתי בים המלח, בסופת שלגים שהפכה את היופי הזה לעוד יותר קסום. טיילתי במסלולים החובקים את העיר בשקט עם פלומת מדבר ירוקה. שמעתי דעות של תושבים, מחלקם גאווה גדולה, ומאחרים ייאוש. שמעתי תלמידי תיכון שלמרבה ההפתעה רואים כאן את עתידם. ערד, כמו מיקרו-קוסמוס של מדינת ישראל, חלום שהתגשם, ולא ברור מה קרה בדרך. אז אולי צריך לשוב לחלום, ולעשות, לעשות, לעשות.
הכותב הוא סטודנט לאדריכלות בטכניון.
ליצירת קשר: kenbrezel@yahoo.com
