.jpg)
פרויקט "נוף משותף" של האמנים דוד בהר פרחיה ודן פרברוף (אוצרת: ד"ר עירית כרמון פופר) מתקיים מזה מספר חודשים בסביבת ערד, ועוסק בשאלות מקיימות בסביבת המדבר, ובעיקר במשאב הכה חיוני: מים. הפרויקט מתערב ביחסי הכוחות בין הקהילות השונות במרחב ערד, ומציע אפשרות לסולידריות אזרחית, באמצעות פעולות השתתפותיות במדבר, כחלק מדיון על נוף, תרבות ושימור.
צילום: דן פרברוף
במדבר, פרק א׳
יום ב׳, 6 באפריל 2020
לפני זמן לא רב התפרסמה כתבה בעיתונות על ישוב אלטרנטיבי אי–שם בארץ, בליווי סרטון קצר. "המקום הזה לא קיים במפות וגם אין לו ערך ויקיפדיה" סופר בו. "הילדים פה מסתובבים חופשי. רואים פה את הכוכבים בלילה", סיפרו התושבים. "אין פה תאורת רחוב, אין אספלט ובטון". פשוט אידיליה. "אנחנו נותנים לטבע ולאמא אדמה להראות לנו מה נכון". והמוטיבציה? "אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שאורח החיים הרווח בעולם לא גורם לטוב."
ממש בימים אלה מתחוור לרבים מאיתנו עד כמה עדין מרקם הקידמה האנושית. שאלות רבות עולות לגבי אורח החיים שסיגלנו לעצמנו כחברה, של חיים מודולרים, עם דגש על עירוניות, על תפוקה וצריכה — שאלות לגבי קשרינו עם הקהילה הסובבת אותנו ויחסינו עם הסביבה הטבעית. פתאום חתיכת שמיים וגינה קטנה הופכות למעין פיסות גן עדן ומתחוור לנו עד כמה אנחנו עדיין יצורים חיים שתלויים עד מאוד באחר ובאיזון העדין עם הסביבה. אלה הן מסוג החוויות המשמעותיות שכשהן קורות באופן אישי מובילות לטרנספורמציה ושינוי סדר עדיפויות. וכעת, כשכולנו מוצאים עצמנו יחדיו בסיטואציה שכזאת רבים שואלים את עצמם: לאן מכאן? מה הלאה?
לקראת סוף השנה שעברה, כשיצאנו לדרך עם פרוייקט "נוף משותף" בחסות המרכז לאומנות עכשווית בערד, יצאנו להכיר מעט את מרחב העיר ערד, מתוך רצון לרדת לעומק יחסי הקהילות בו וקשריהן למקום בו הן שוכנות. אנחנו, דוד בהר פרחיה ודן פרברוף, שני אמנים בעלי נסיון רב בפרויקטים תלויי–מקום ורבי משך, ושעוסקים שנים רבות במפגש בין האדם למקום, צירפנו אלינו את האוצרת עירית כרמון פופר שמתמחה בקשר בין תרבות ושימור. הרעיון מאחורי הפרויקט פשוט: כולנו כאן חולקים נוף משותף – כיצד אנחנו חולקים אותו באמת? מהם יחסי הגומלין בינינו לסביבה — בין התיישבות למקום בו היא שוכנת — וכיצד אלה קשורים ביחסי הגומלין בינינו לבין שכנינו, ואיך הם יכולים להוביל אותנו לקראת שיתוף פעולה או קונפליקט?
את עלי חמייסה ובני משפחתו פגשנו באחד הסיורים הראשונים באזור. בביקורנו הראשון בכפר הבדואי שבבקעת קנאים הצחיחה, מזרחית לעיר ערד בואכה מצדה, אי אפשר היה שלא לראות קווי דמיון בין ההתיישבות כאן לבין הישוב האלטרנטיבי "אדמה" שבגליל, עליו סופר בכתבה. גם הם, כמו תושבי הישוב האקולוגי, מסתפקים במועט, מייצרים את החשמל בעצמם עם חשמל סולארי, משמרים מים ומשקים את הגידולים במים אפורים. הם מצמיחים כאן עצי פרי וירקות בתנאים שלנו אולי נראים לחלוטין בלתי אפשריים, וחיים חיי משפחה מורחבת, מתינוקות ועד זקנים מופלגים, יחד, ממש בחיק הטבע. הילדים פה מסתובבים חופשי, גם העיזים והכבשים, ורואים כאן את הכוכבים בלילה. ואין אספלט או תאורת רחוב. בקושי יש דרך. גם הישוב הזה לא קיים במפות, ולא, אין לו ערך ויקיפדיה.
אלא שכאן לא מדובר בניסוי אקולוגי חברתי או בחיפוש אחר אוטופיה. הם גם לא עברו לכאן מתוך בחירה. בני המשפחה הועברו לכאן בעל–כורחם בתחילת שנות ה–50 בידי השלטונות הישראליים. אבל מאז עבר זמן רב והם כבר מחוברים למקום, אוהבים אותו ומכירים בו כל אבן, כל שביל, כל שיח. הילדים על אופניים עוברים ואדיות, גומעים מרחקים. עלי סיפר לנו איך את דרך הגישה אל הכפר, דרך עפר, סייע מישהו לפרוץ כהוקרה על כך שעלי הציל את בנו שאבד בשטח. לפני כן, היה עלי מביא הכל על גבי חמורים וגמלים. והיו לו עוד הרבה מאוד סיפורים לספר, לעלי. על איך שמרו כאן הבדואים על קו הגבול, איך סיפקו גמלים לצבא.
במהלך השנים נבנתה לה ליד עיר לתפארת בלב המדבר, עם כבישים, רחובות, מרכזי קניות, מים זורמים. את החיתוך הזה בין שני אורחות החיים אפשר לחוות באופן ישיר ביציאה מהעיר אל הבקעה. תוך שניות מתחלפות מדשאות שופעות בעדרי עיזים מלחכות עשב, בתי בטון מתחלפים במבנים ארעיים. הרשויות שואפות לחלץ את התיישבויות הבדואים שהשתרשו כאן מהמדבר, ולהעבירם לישוב עירוני. אבל למרות שהכפר של עלי, בדיוק כמו הישוב האקולוגי "אדמה", מצוי תחת צו פינוי, עדיין לא יצא קליפ. וגם אם יוציאו, ידברו אולי על המאבק אל מול הרשויות, על קיפוח, על ההיסטוריה העגומה ועל האלימות בעיירות הבדואיות — לאו דווקא על חזון לעתיד להתיישבות בת-קיימא במדבר בישראל. את הסיפורים האלה אנחנו מכירים. אולי הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
ואנו חוזרים אל השאלה "מה הלאה?" לאן מכאן? הרי לא נוכל כולנו לעבור לחיות בישובים אקולוגים בחיק הטבע או בכפרים בלב המדבר. האם נפסיק לייצר ולצרוך? כיצד יכולה העיר, שמסתגרת מפני המדבר ומתקיימת כאן על אף המדבר, לפגוש את המקום שחי בתוך המדבר ובשכנות טובה איתו? נראה שהפרויקט שלנו הקדים במעט את זמנו, או שממש באנו לפגוש את ההווה זמן קצר לפני שרבים נהיו מודעים אליו.
בשבוע שעבר נודע לנו על פטירתו של עלי, אבי המשפחה, זכרונו לברכה. אנחנו, דוד, דן, עירית ואורן משתתפים בצער המשפחה ושואפים לקראת עתיד בו נוכל ללמוד לחיות בהרמוניה רבה יותר עם הסביבה ועם שכנינו. אנחנו מקדישים את פתיחת הפרויקט לעלי חמייסה. יהי זכרו ברוך.
עלי חמייסה ז"ל (מימין). אחיו הצעיר של עלי, מוסה חוומשה, בצד האמנים. צילומים: דורון אורגיל
ביקור בכפר. צילום: דן פרברוף
בין מים למים
יום ו׳, 10 באפריל 2020
כאן, במדבר, בסביבה הקיצונית והצחיחה הזו, בצל הגשם של המדרונות המוליכים לים המלח, אפשר לעמוד היטב על יחסי אדם וסביבה וכיצד יחסים אלה קשורים קשר הדוק ביחסי הקהילות השוכנות בו. בייחוד המים מגלים לנו זאת: הזהב השקוף, המשאב החיוני לנו כל כך, שכל כך קל להתעלם מחשיבותו כל עוד הוא זורם בצינורות ומגיע עד אלינו לברז, עד לרגע שבו הוא חסר. רק אז אנו מבחינים שאיננו יכולים להעביר אפילו יום אחד בלעדיו.
נושא המים במדבר, המים כמשאב והשימוש בו, עלה כתוצאה מהמפגש עם קהילת הבדואים שמתגוררים בבקעת הקנאים. העיר ערד ממוקמת ממש על גבול המדבר הצחיח. פחות מ–100 מ“מ גשם יורדים כאן בשנה. יבש. בעבר היו מקורות המים היחידים כאן בורות מים שנחפרו לאיסוף המים שניגרים במורד מדרונות הואדיות בעת גשם. המדבר סביב לעיר מנוקב באינספור בורות מהם נהגו הבדואים לשאוב מים עבור עצמם ועדריהם. רבים מהבורות עתיקים מאוד וניתן לשער שמהתקופה הקדומה, כל עוד עברו וחיו אנשים באזור, היו כאן בורות מים. את הבורות יש לשמר ולחדש מדי שנה אחרת הם מתמלאים במהרה בסחף והתעלות המובילות אליהם קורסות וזהו גם גורל רוב רובם של הבורות באזור.
לעלי חמייסה הגענו בעקבות בור המים הגדול, או יותר נכון מאגורה שנמצאת בסמוך לכפר. זו מאגורה עמוקה ועתיקה. עומקה לפי זכרונו עמד פעם על כעשרה מטרים. פעם היו נותרים בה מים במשך כל ימות השנה ועדרי צאן, כבשים, עזים וגמלים, וחיות הבר, כולם היו באים לשתות. הילדים היו קופצים למים ממרום קשת הסלע שמעל לבור. אבל המאגורה מלאה כיום בסחף כמעט עד שפתה. בימינו ומזה שנים רבות אין למשפחה יותר צורך במאגורה. יש את הצינור של מקורות שמגיע למרכז המטיילים שבכפר הנוקדים המרוחק מספר קילומטרים. משם הם, כמו שאר המשפחות הבדואיות בבקעה, מושכים מים בצינור פלסטיק שחור שמתפתל ומוליך דרך המדבר אל המיכלים שבכפר. זה סידור שכפר הנוקדים, שנמצאים ביחסים טובים מאוד עם הבדואים סביבם, שמחים לספק. בתחילת כל צינור כזה יש לכל משפחה שעון מים נפרד והרי לכם מערכת שירותים חלופית למופת בהעדר הרשויות. וכמו רוב בורות המים באזור, גם המאגורה של עלי, שהוכרזה בינתיים כאתר רשות העתיקות אשר אין לגעת בו ללא אישור, מחכה לגואל.
כך קרה שיצאנו לחדש בורות מים בבקעה, בכוונה ליזום פרויקט אמנות השתתפותי שיוכל לעניין ולערב את הקהילות השונות שחיות באזור, את הבדואים ואת בני קהילות ערד המגוונות, וללמדנו מעט על השימוש והתלות במשאבים – על תלותנו האחד בשני ועל האפשרות לחיות במדבר זה בצד זה, בצד המדבר.
בורות מים בבקעת הקנאים. צילומים: דן פרברוף
מאגורת א–תין. צילום: בתיה רודד
מהשום-כלום, לעבר השום-מקום
יום ב׳, 13 באפריל 2020
"כשנה לפני הפרויקט הקמתי אוהל למשפחתי, בחניון לילה הר קנאים, המשקיף לעבר נוף מדברי עוצר נשימה. פתאום הגיח מתוך הערוץ הקרוב חמור לבן בדהרה קלה, רכוב על ידי שני ילדים, אשר חלפו על פנינו עם חיוך שובה לב, והמשיכו הלאה וירדו במורד הערוץ הבא. מה שנראה לי בזמנו כמו שהגיעו מהשום-כלום, לעבר השום-מקום המדברי. בהמשך הערב עברה גם אישה מבוגרת על גבי חמור חום קטן יותר, לכיוון השני. בלילה מול שמיים זרועי כוכבים, ואורות ערד המנצנצים באופק, עלו שאלות לגבי מקום מגוריהם של הבדואים באיזור, מקומות ישוב שלא ממש ניתן להבחין בהם, כמו גם תהיות לגבי מערכת היחסים הקיימת בין ההתיישבות הבדואית המקומית, לבין העיר ערד ותושביה. באותו הרגע התגבשה לה פנטזיה להסתובב במדבר הקרוב לערד רכוב על גבי חמור, ולנוע מהתיישבות אחת לשניה." – דוד בהר פרחיה
במרחב ערד, בשולי המדבר, כמו בשולי מרחבי טבע רחבי ידיים אחרים, נפגשות שתי תפיסות עולם – שני סדרי עולם בעצם: האחד התיישבותי, השואף להסדרה, לחלוקה, לתיחום, עיבוד ועיצוב; האחר, נוודי, הרואה במרחב שטח הפקר שהתנועה דרכו והישיבה בו הן פונקציות של הליכה וישיבה – ירצה אדם ישב, ירצה אדם יקום וילך.
ישנה כמובן גם חפיפה בין שני ההפכים האלה, בין הנוודי להתיישבותי. גם בתפישה הנוודית קיימים גבולות, דרכים ובעלות, ובתפישה ההתיישבותית יש מרחב ציבורי, חופש תנועה ונחלת הכלל. אבל הפער בין שני אורחות החיים נגלה בשטח בברור. תושבי העיר הנוהגים ברכבם ואלה המבקרים בה יגיעו אליה בכביש סלול ויסעו דרכה ברחובות. הולכי רגל יצעדו על מדרכות ובדרך כלל יחצו כבישים במעברים המיועדים לכך. מי שיוצא מהעיר אל המדבר, ומעטים עושים זאת לעתים קרובות, עושה זאת שוב ברכב, לאורך כביש סלול או דרכים מסומנות, ומי שיוצא ברגל יצעד בשבילי הליכה. מתי מעט סוטים מהתוואי הנתון. המדבר הרי מסוכן, קשה להלך בו וקל ללכת בו לאיבוד ואת המרחב הפתוח מותירים לטבע. אבל דרכי הבדואים מרובות והם חוצים את המדבר בחופשיות רבה יחסית, ברגל, עם עדרים, על חמורים, ברכבים.
הפער הזה ניכר לא רק במרקם הכבישים שסללו הרשויות ורשת קורי דרכי העפר הלא רשמיות המתפלגות ממנה אל תוך המדבר, אלא גם בסְכֶמה של צינורות מתכת המובילים מים בקווים ישרים אל ישובים מוסדרים וצינורות הפלסטיק השחורים המתפתלים מהם, סביב לגבעות, מעל ואדיות, לעבר ישובים ארעיים; בחקלאות מושקת ומגודרת ושדות שלחין שגבולותיהם אינם מוגדרים; בגגות רעפים מקבילים וגגות פח גלי שפונים לכאן או לכאן, לאן שקבע הגורל; ברשת קווי חשמל שמתפשטת בעורקים ראשיים ומתפצלת לנימים המזינים שכונות מתוכננות, וקולטי אנרגיה סולארית שעומדים מנותקים מהרשת, ברשות עצמם. לא תמיד ברור מה כאן תוצר של אורח חיים מבחירה ומה תוצר של דוחק: קו דקיק מפריד בין חירות הנווד לדלות המנושל. וכך גם בין השפע לבין המעמסה. בעל הבית כבול לביתו וחסר הבית נכלא מחוצה לו.
בכדי להבין את הפערים בין העיר למדבר, בין ערד לבקעה, ולחצות אותם, צריך לחצות אותם למעשה, כלומר לצאת לדרך המקשרת ביניהם. כך קרה שביום אחד בנובמבר האחרון ירדנו ברגל לבקעת קנאים לשכור חמור. איך שוכרים חמור? ממי? ובכמה? לאחר תחקיר קצר התיישבנו בשִיג, מתחם האורחים שבאחד הכפרים, לשוחח עם סַאגֶר ואחיו הצעיר סולימאן. הסברנו להם מעט על הפרויקט ואחרי שישבנו כשעה איתם, דיברנו על המצב ושתינו תה וקפה הציג בפנינו סַאגֶר את זהרה, אתון לבנה. הוא הסביר לנו איך מרכיבים את האוכף על גב האתון, במה ומתי להאכיל אותה וכיצד לפקוד עליה ללכת (חרר! חרר!) או לעצור (איייייייייש!) ולאחר סיבוב קצרצר לחימום ולתרגול הפקודות יצאנו לדרך אל העיר. צריך לציין שכמובן שלא רכבנו עליה שנינו יחדיו, ובכלל ליבנו יצא אל זהרה החביבה שסבלה אותנו בסבלנות רבה. במסע אל העיר וחזרה, שארך מבוקר עד ערב, גילינו את מֵימַדי החוויה האורבנית הבדואית, ואת המעבר הלא טריוויאלי בכלל שבין המדבר אל תוך המרחב העירוני.
בדרך עם זהרה. צילומים: דן פרברוף
ספינת המדבר הקטנה של כולנו
יום ה׳, 16 באפריל 2020
"בתום הסיור במאגורה, טיפסנו, דוד, אני ושיר המדריכה, במעלה הרכס לצפות על הסביבה. בראש הרכס אומרת שיר: המדבר הוא הסיפור של חסכון במשאבים. ואני חושב לעצמי, היקום הוא מדבר. והארץ, הכדור, היא ספינת המדבר הקטנה של כולנו." – דן פרברוף
אחד המפגשים הראשונים עם תושבי בקעת קנאים במסגרת הפרויקט היה עם פאֵיז, נציג ועד קהילת הבדואים. פאֵיז סיפר על הלחץ הגובר מצד הרשויות לפינוי התיישבות הבדואים במקום, והציג במהלך השיחה את הרעיון להחיל מרחב ביוספרי בבקעה, רעיון שהתגבש כבר לפני יותר מעשור לכדי תוכנית ממשית בשיתוף גורמי תיירות מקומיים. הרעיון קיבל כעת משנה תוקף כפתרון מעשי אפשרי להסדרת התיישבות הבדואים במקום, ששואף להענות לצרכי שְׁלל הגורמים המעורבים: המרחב הטבעי, התושבים הבדואים, תושבי העיר ערד, תיירים וטיילים.
קצת רקע על מודל המרחב הביוספרי. המודל הינו יוזמה בינלאומית של אונסק"ו (ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם) וחלק מתכנית "אדם וביוספרה" שנוסדה בשנת 1971 כדי לשפר את היחסים בין האדם לסביבתו. בניגוד לשמורות ששואפות לשמר את הטבע על ידי הגבלת מעורבות האדם למינימום האפשרי, מרחב ביוספרי הינו אזור שבו חיים אנשים כחלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית שסביבם. באזור כזה מתקיימת שמירה על נופים, מערכות אקולוגיות, מגוון מינים ומשאבי טבע, אך במקביל מתקיים בו גם פיתוח בר-קיימא בכל תחומי החיים: כלכלה ותעסוקה, חקלאות, תשתיות, תיירות ושירותים קהילתיים. הבסיס לשילוב בין השימור והפיתוח הוא אותו "פיתוח בר-קיימא" ופירושו - פיתוח שאינו פוגע בבסיס המשאבים עליהם הוא נשען.
בעולם קיימים כבר מעל ל–700 מרחבים ביוספריים ב–124 מדינות, כולל ירדן, מצריים וישראל. בירדן המרחב הביוספרי דַנה משתרע על 300 קמ“ר ומשמר את תרבות שבט הבדואים החיים במקום. בארץ ישנם שני מרחבים ביוספריים מוכרים, בהר הכרמל וברמת מנשה, וקיימות עוד יוזמות ליצירת מרחבים נוספים, למשל בשפלת יהודה ובאזור מצפה רמון.
מימין: "אקו–קאמפ ואדי דנה" (מקור Booking.com). משמאל: "נשים בדואיות מביאות אנרגיה סולארית לשמורת הביוספרה דנה, ירדן" (Image © Barefoot College)
הצורך לשמר את הסביבה הטבעית אל מול התפשטות הפעילות האנושית – מעבר למובלעות הקטנות של שמורות הטבע – הינו קריטי מכמה סיבות: קיימת סכנה ממשית של שימוש יתר במשאבים עד כדי מיצויים; זיהום סביבה גובר משפיע באופן ישיר על בריאותינו ועל איכות החיים; לפעילות האנושית השפעה אקלימית משמעותית, מקומית וגלובלית, שמובילה למִדבּור גובר ולעליה באירועי מזג–אויר קיצון; צמצום שטחי הסביבה הפראית פוגע ביכולת האוכלוסיות הטבעיות מהן אנו שואבים לחדש את עצמן; הלחצים על אוכלוסיות אלה מובילים לעליה בשכיחות בהתפרצויות קטסטרופליות של מגפות כגון ספגת המוח (BSE) והתמוטטות מושבות הדבורים (Colony Collapse Disorder), וקפיצת נגיפים מבעלי חיים לבני אדם, כמו במקרה מגפת נגיף הקורונה הנוכחית.
על פי עקרונות אונסק"ו, ובניגוד ליוזמות רבות בארץ להסדרת ההתיישבות במדבר, שמוכתבות מלמעלה על ידי הרשויות, היוזמה לקידום מרחבים ביוספריים אמורה "לצמוח מלמטה" (bottom up) בהובלת התושבים ובעלי העניין הפועלים במרחב. בהתייחס לעקרונות אלה, עלה בשיחה עם פאֵיז הצורך ליצור פעולות המתכתבות עם הרעיון הביוספרי ושיכולות לעורר עניין, סקרנות ואפשרות היתכנות בפני הציבור הרחב. פאֵיז הוא זה שהציע שנתמקד בבורות ומאגורות המים שבשימוש הבדואים ובתרבות שימור המים המקומית, שלה שורשים היסטוריים עמוקים. נושא שימור המים חשוב מאין כמוהו מבחינה אקולוגית, תרבותית והיסטורית, תיירותית וסביבתית, עבור כל אוכלוסיות המרחב המדברי, ולכן ניתן לייצר סביבו זיקה ועניין משותפים לקהילות מרחב ערד השונות. מעבר לכך, הנושא הוא בעל חשיבות עולמית גוברת ויכול לשמש כמוקד ארוך טווח לפעולה משותפת ומרקם חיים משותף, מעבר לפרויקט אמנות חולף.
מפה, מרחב ביוספרי רמת מנשה. מקור: https://www.lotem.net
מעבר לרעיון להחיל את מודל המרחב הביוספרי על בקעת קנאים כפתרון להסדרת התיישבות הבדואים בה, קיימת למעשה גם האפשרות המרתקת לכלול את העיר ערד עצמה בתוך מרחב ביוספרי שכזה, ששואף ליצור איזון בין שימור הטבע המדברי וצרכי האוכלוסיות המתגוררות בו. מרחבים ביוספריים רבים כוללים בתחומם התיישבויות גדולות וישנה אפילו תוכנית שמתמקדת ספציפית במרחבים ביוספריים אורבניים. המרחב הביוספרי הר הכרמל כולל בתחומו מספר ישובים גדולים, ומרחב ביוספרי רמת מנשה כולל בתחומו 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. הדבר מתאפשר מכיוון שכל מרחב ביוספרי מורכב למעשה ממספר מאזורים בהם מתקיימת רמה שונה של שימור ופיתוח: מ"אזור הגלעין" בו רמת השימור היא מרבית ומתקיימות בו פעולות כמו מחקר וחינוך, שיש להן השפעה מינימלית על הסביבה – באזור זה יוכלו להכלל המדבר הפתוח מסביב לערד ושמורות הטבע שבו; דרך "אזור החיץ" בו יכולים להתקיים מוקדי תיירות ומחקר בנושאי פיתוח בר-קיימא; ועד לאזור שבגבול המרחב הביוספרי שמוקדש לפעילות האדם ולפרנסתו, ובו רמת הפיתוח היחסית היא הגבוהה ביותר – אזור בו יוכלו להכלל השטח העירוני ושאר שטחים בנויים ומתועשים.
"אינני חושב שהיחסים בין אדם לזולתו, או אדם למקומו או אדם למורשתו הם יחסים של שימור. לא נולדנו לתוך מוזיאון ותפקודנו אינו לצחצח את הזכוכיות המכסות על המוצגים, ולהוביל את ילדינו אחרינו על קצות אצבעותיהם כדי שיתפעלו ממה שיש. מותר לדעת בטבע, צריך לגעת בו, מותר גם לשנות. אך השאלה היא: איך?! התשובה צריכה להיות: באהבה". – עמוס עוז, "אהבת ארץ"
בחודשים שחלפו מאז אותו מפגש ראשוני עם פאֵיז יזמנו במסגרת פרויקט "נוף משותף" סדרה של פעולות השתתפותיות להיכרות עם המרחב ושיקום בורות מים בו, וליצירת תוואי שביל שכנות טובה המקשר בין העיר ערד, בורות המים וההתיישבויות הבדואיות בבקעה. הרעיון לפעול סביב בורות המים לא נובע אם כן מתוך רצון לשמר אתרים ארכיאולוגיים או בכדי לשמר שרידים של תרבות ארכאית שחלפה מן העולם, אלא דווקא מתוך כוונה להשמישם ולהצביע על האופן שבו אנו יכולים ללמוד מדרכי העבר, להפנים, וליישם אותן הלאה בחיינו העכשוויים. הפן ההשתתפותי של הפרויקט הינו מרכזי משום שהוא מאפשר יצירת קהילה סביב רעיון הדורש התארגנות ומעורבות חברתית ליישומו. המפגש בין הקהילות חשוב מעין כמוהו, משום שכאן ניתנת האפשרות לפירוק סטיגמות וליצירת הבנה וקשרי קרבה. המפגש במרחב עצמו מאפשר לקבוצות שלכאורה מתחרות ביניהן על גישה למרחב ולמשאבים בו ללמוד כיצד הן יכולות וצריכות לשתף פעולה ביניהן לפתרון הבעיות העתידיות שטמונות בהתיישבות אנושית שאינה מתחשבת במרחב הטבעי בו היא שוכנת. כל אלה מצטרפים יחדיו לכדי פרויקט “נוף משותף“ ומוצאים ביטוי בו.
פעולות השתתפותיות בבקעת קנאים, במסגרת פרויקט "נוף משותף". צילומים: דן פרברוף ודוד בהר פרחיה
מידע נוסף על תכנית משרד האוצר ומנהל התכנון לעידוד יצירת מרחבים ביוספריים בישראל: https://www.gov.il/BlobFolder/guide/biosphere_spaces_1/he/merhavim_biosferim.pdf
מקור הטקסט על שמורה ביוספרית (הטקסט נערך בכדי להתאימו לתוכן הבלוג): https://www.kkl.org.il/bioshpheric-space/biosphere-scope
"מי שאין לו עבר, אין לו עתיד"
יום ה׳, 23 באפריל 2020
בחיפושינו אחר בורות מים לשימור בבקעת קנאים, התחוור לנו במהרה שאף שיש בה בורות רבים, רבים מהם סדוקים, מלאים בסחף רב או שאינם נגישים בקלות לקהל הרחב. כמו כן, רובם ככולם מוכרזים כאתרי רשות העתיקות ולכן דרוש אישור הרשות לפעול בהם. הכוונה באתר מוכרז במקרה זה אינה לאתר ארכיאולוגי בהכרח, אלא לשרידים היסטוריים שלא נערכו בהם עדיין כל סקר או חפירה. בהתייעצות עם התושבים בבקעה ובשיתוף עם רשות העתיקות בחרנו להתמקד במאגורה רחבה עם בריכה עמוקה – "ביר אום אל אתין" בשמה המקומי / "בור עטין" במפת הרשות – שממוקמת לא רחוק מכביש ערד מצדה. המאגורה היא מאגר המים המלאכותי הגדול באזור, אשר אם תחודש תוכל ללא ספק להתחרות בבריכת צפירה הקרובה כמוקד למשיכת מטיילים, ולשמש כנקודת עניין מרכזית להכרות עם תרבות המדבר ועם עקרונות שימור המשאבים בו. עד כה ערכנו במאגורה שלוש פעולות התערבות השתתפותיות, בשיתוף רבים מקהילות ערד ובקעת קנאים ורבים נוספים שהגיעו מרחוק: התחלנו בסיור היכרות ראשוני, המשכנו בפעולה לשיקום תעלות הניקוז המוליכות אל המאגורה ובפעולת ניקוי בריכת השיקוע שנמצאת בקדמת הבריכה, שנעשתה בהדרכת ארכיאולוג מטעם הרשות. הפעולות, כמו גם התהליכים של למידת השטח ולמידת הרקע ההיסטורי והתרבותי, הובילו לתובנות רבות ולגיבוש קהילה גרעינית של בעלי עניין סביב הרעיון. את המאגורה הציג בפנינו לראשונה סלמן, תושב הבקעה ומותיקי עובדי כפר הנוקדים שבמרכזה. נפגשנו לארוחת בוקר בכפר ושיחת היכרות איתו ועם יהורם ובתיה רודד, מייסדי המקום. הם סקרו ביניהם את הבורות באזור לראות אילו מהם יוכלו להתאים לפרויקט. ניתן היה להבחין שהם חולקים שפה משותפת, שזרה לבאים מבחוץ. את הבור ליד “הגבעה של האהבל“ לדוגמה הוציאו מכלל חשבון. הגבעה נקראת כך משום שפעם גר שם אחד שנחשב אהבל רציני. השם הוא חלק ממרקם שמות שניתנו במרוצת השנים למקומות השונים במרחב, שמות הקשורים לחיי התושבים במקום ושאינם זהים בהכרח או דומים אפילו לאלה המופיעים במפות הרשמיות. לפי סלמן נוהגים לדוגמה הבדואים לקרוא לכל קטע וקטע בנחל בשם אחר. הנוהל לקרוא לנחל כולו בשם בודד מתחילתו ועד סופו, כפי שנהוג במפות גיאוגרפיות, נראה להם משונה, שהרי לכל קטע אופי ומראה ייחודי משל עצמו. האקט של נתינת שם נובע מתוך היכרות אינטימית, אך גם מתוך רצון ליצוק משמעות וליצור זיקה. אופן נוסף בו הבדואים יוצרים זיקה למקום הוא המנהג לקבור את מתיהם בשטח תחת גלי אבנים. אלו יוצרים נקודות ציון לאורך הנתיבים העוברים במרחב, נקודות המקשרות בין המרחב הפיסי של ההווה לנרטיב קורות ותולדות השוכנים במקום – מעין סיפור–סיפורים בהליכה. הדבר מזכיר מעט את ה–"Songlines" או ה–"Dreaming Tracks" של האבוריג׳ינים באוסטרליה, ויש מאנשי התיירות שאימצו את הדרך של סיפור הסיפורים הזו כדי להחיות אתרים במקום לטובת המבקרים בו.
הסיפורים חשובים, משום שיש בכוחו של סיפור לקשר או לנשל. במהלך סיור ההיכרות הראשוני שערכנו במאגורה סיפרה שיר המדריכה לקבוצת המבקרים ששם המקום "בור עטין" נשמע שמקורו בתאנה, והסבירה שבורות המים במקום מקורם בתקופה הביזנטית, שניכרו בידי הרומאים שאימצו את הנצרות, ושגילם כ–1400 שנה. אחריה, סיפר לקבוצה מוסה חוומשה, מזקני הבקעה ואחיו של עלי חמייסה ז“ל, שבני משפחתו מתגוררים בסמוך, שהמאגורה נכרתה בידי בדואים שבאו מעבר הירדן בתקופת השלטון הטורקי ושהשם "ביר אום אל אתין" מקורו בהררי הגללים הפוריים שהותירו במקום עדרי הצאן הרבים. בהמשך יאמר לנו בצד איסמעיל, מתושבי הבקעה: "מי שאין לו עבר, אין לו עתיד". כל אחד טווה עבורינו סיפור לפי ראיית העולם שלו. ולמעשה אין כמעט מידע במקורות על המאגורה או ההיסטוריה של הבורות באזור. מסקירה ראשונית אפשר לשער שהקיר התומך בקדמת המאגורה מקורו בתקופה העות'מאנית. וסביר שהבור עצמו נחצב בסלע כבר לפני כן, אולי הרבה לפני כן, והורחב ושופר לאורך השנים. מארכיאולוגית רשות העתיקות למדנו שקשה למעשה עד בלתי אפשרי לתארך בור מים, שהרי כל עוד הוא פעיל ומתוחזק, נערכת בו חפירה מתמדת.
לתפישת העבר יש השפעה משמעותית על העתיד. סיפורים מתגבשים לכדי מיתוסים, והמיתוסים לכדי ראיית עולם. הסיפור על בור שנכרה בעבר הרחוק בימי גדולתה של הארץ ונעזב, תואם את המיתוס החלוצי של ארץ חרבה שבאנו לחדשה. הסיפור על מקור מים שהיה בשימוש מתמיד על ידי דורות שחיו ממש כאן מאז ומעולם תואם את המיתוס המתחרה – של ארץ תמיד שנחרבה. המציאות, קרוב לודאי, אי שם במפגש ביניהם. המדבר משמש כקנבס, יריעה חשופה המתוחה על עצמות הארץ, עליה יכולים כל אחת ואחד להקרין את חזונם. זו מסתכלת על המדבר ורואה שם ואקום טריטוריאלי שמבקש להתמלא, אחר רואה בו חבל ארץ טבעי שחובה לרוקן ולשמר. המתחים בין הסטארט–אפ, ההֶד–סטארט והנוֹן–סטופ לבין הנצחי והבר–קיימא מתעצמים כאן – בין הנווד למתיישב, בין היזם והשמרן, בין מי ששועטים קדימה לעבר העתיד, מהר, מהר, לקבוע עובדות בשטח, לבין מי שחותרים אחורה בכל הכוח, חזרה אל עבר העבר.
מפת אזור נחל צאלים משנת 1878. המקור https://palopenmaps.org
בקעת קנאים: תצ“א (ערד נראית משמאל למטה) ובמפה משנת 1946 בה נראה מיקום “ביר אום אל אתין“.
המקור https://palopenmaps.org
בתום הסיור במאגורה התארחנו אצל עלי ומשפחתו לקפה ותה ולשיחה על החיים במקום ועל הפרויקט המתרקם. בכניסה למאהל/כפר שואלת אחת המשתתפות המבוגרות בטיפה ספקנות: איפה הולכים הילדים לבית הספר? באל–פורעה, עונים לה. אל–פורעה? – היא משתוממת – זה רחוק! אכן, יש מיניבוס שלוקח אותם לכביש ומשם אוסף אותם אוטובוס. שעה וחצי לכל כיוון. טוב מאוד, היא עונה. בתום הביקור אומר אחד המשתתפים, תושב ערד, שלטעמו אסור לאפשר לכל אחד להתיישב כאן היכן שבא לו, ואיפה הגבול? לדעתו הפתרון לקבץ את הבדואים בישובים עירוניים היא הדרך הנכונה. ואכן, מהי הדרך הנכונה להתיישב במדבר? מנקודת מבטם של הבדואים הכפר של עלי ובני משפחתו כאן משנות החמישים, ולפניו ישבו באותו מקום בני שבט הג'האלין. מה שצמח לו ליד והתפרס בינתיים תוך זמן לא רב ולתפארת ישראל זו עיר שלמה, עם תשתיות, כבישים, מפעלים ואלפי תושבים.
קטע קצר מסרטו של הבמאי נתן גרוס "ערד" שהוסרט ב–1963.
אחד היעדים המרכזיים של תכנית המתאר לעיר ערד הוא, "יצירת עיר מדברית, רב תרבותית, לאוכלוסיית יעד של 50,000 תושבים, המתמחה בתיירות". מה משמעות היות עיר "מדברית"? האם די שהיא מתקיימת בתוך המדבר? הרי ברור שלאס וגאס וטימבוקטו אינן מדבריות באותו האופן ובאותה מידה. מבלי האקלים והאויר המדברי, האור המדברי וגבעות המדבר, היתה העיר ערד מקום שונה לחלוטין. הנוף המדברי מהווה חלק נכבד, עם לא עיקרי, מנכסיה של העיר ערד. אבל הנוף המדברי מורכב למעשה מנוף פיסי – מהרים וגבעות, ואדיות ומצוקים, בעלי חיים וצמחיה – ובמידה רבה גם מנוף תרבותי. מהו נוף מדברי ללא תנועתם של עדרי עיזים וכבשים, רועים וכלבי מרעה, וללא אורחות גמלים? מהי תיירות מדברית ללא יושבי מדבר, וללא סיפורי המדבר? האם ערכו של המדבר הריק עדיין אותו ערך? והאם ביכולתה של הרב–תרבותיות להכיל גם את תרבות המקום?
"יש משהו מהיהירות לא רק ביחסנו אל העמים הסובבים אותנו – אנחנו תמיד בטוחים שיש לנו מה ללמד אותם ולא כל-כך מה ללמוד מהם – אנחנו מתייחסים ביהירות גם אל ארצנו. הלבשנו אותה שמלת בטון ומלט, אם גם פרשנו לה מרבדי גנים, כדברי השיר, אבל לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו קיום, לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו, לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה, אולי יש להם תשובה." – עמוס קינן, "אל ארצך אל מולדתך"
ההחלטות מה לשמר ומה לחדש, ומי מחליט, חשובות. הכוונה לשמר מקום, אתר, תרבות או מרחב אינה תמיד אותה כוונה. רשות העתיקות נוטה לרצות לשמר עבר היסטורי במצבו הבלתי פעיל. אנחנו בכוונתו לחדש ולהשמיש. הסיפור המשמעותי כאן עבורינו הוא שהמדבר הוא מרחב צחיח ומי שרוצה להתקיים כאן תלוי עד מאוד במקורות המים בו ובשימורם. זהו למעשה סיפור של אוכלוסיות המתאימות עצמן לסביבתן ולומדות לחיות בה ולחיות בצידה. באנו אל המדבר עם שאלות, לבקש את הקיום המשותף, בין אדם לאדם ובין אדם למקום. של חיים במדבר בשכנות, בארץ יבשה המאופיינת בחברה מגוונת.
אמנות השתתפותית
יום ו׳, 1 במאי 2020
במסגרת הפרויקט "נוף משותף", יזמנו מספר פעולות התערבות בעלות אופי השתתפותי, בשיתוף עם נשות ואנשי קהילות ערד והסביבה, במטרה לשלב ולערב אוכלוסיות שונות בתהליך ולאתחל שיח ציבורי סביב נושאי הפרויקט. לדוגמא, נערכו פעולות השתתפותיות לשימור מאגורת מים במדבר, כמו גם יצירת תוואי שביל חדש במרחב בקעת קנאים, ערד. בחרנו להקדיש את הפרק הזה בבלוג לטקסט על אמנות השתתפותית, מאת האוצרת שלנו, ד“ר עירית כרמון פופר:
אמנות השתתפותית או כפי שנוהגים לכנותה: אמנות מוטת קהילה, מעורבת חברתית, אמנות דיאלוגית או אקטיביזם חברתי ופוליטי, מבוססת ראשית על ההכרה באמנות כפעולה (ולא כאובייקט), תוך התייחסות לאתר הפעולה, לרבות מארג היחסים הבינאישיים הנוצרים בו. סוגה זו קוראת תגר על היחסים המסורתיים בתולדות האמנות בין אמן, יצירה וצופה.(1) כל הפרקטיקות מרחיבות את ארגז הכלים של האמן לממד שיתופי של התנסות חברתית, ומגוון אופנים של מעורבות חברתית עם משתתפים – לרוב קהילות מקומיות - בתהליך הפעולה/היצירה. חוקרים אמריקאים מהחוף המערבי מכנים אותו כז'אנר אמנותי של קבוצות וקולקטיבים שמתנסים באמנות באמצעות עבודות משך משותפות, מותאמות מקום וקהילה, ומציעים מודלים אלטרנטיביים לפעילות חברתית. אמנים שמאמצים אסטרטגיות אלו שואפים לתרום לחברה, במקרים בהם סוכנים חברתיים אחרים נכשלו תוך שימוש בהון התרבותי הייחודי שלהם.(2) הפרקטיקה של הז'אנר נפוצה ברחבי העולם, לרבות בישראל (לדוגמא: קבוצת בית ריק בירושלים, אוניה מנבטה לסביבה עירונית בת"א, תנועת תרבות בעפולה), מלווה בשיח תיאורטי רחב שכולל מחקר היסטורי ותיאורטי, כתיבה פרשנית ודיון ביקורתי. המסוגלות של האמן לאיין את תחום הסמכות ולתפקד כשותף שווה בין שווים, היא הדרך היחידה, טוען אנדרו מאונט, שמאפשרת לו להציע את סוכנות היצירה כאופן פעולה; העדר האיום על הסוכנים השותפים מאפשר את הזיקה בין האסתטי לפוליטי, וכך להוביל שינוי מרחבי או לפחות תודעתי.(3)
פעולות השתתפותיות בבקעת קנאים, במסגרת פרויקט "נוף משותף". צילומים: דן פרברוף
אמנות השתתפותית מתכנסת תחת מטריה רחבה של אקלים תרבותי עכשווי, שעוסק בערכים של מקומיות, קהילתיות, שיתופיות וקיימות, ומשותף לתחומים רבים משנות ה-90 ואילך. בקונטקסט זה נוצרים ממשקים בינה לבין תחומי סביבה וקיימות. בדומה לפרקטיקה האמנותית בה ניכרת זיקה בין ההיבט הקהילתי לסביבתי (המקום/האתר), הזיקה מאפיינת גם תפיסות עכשוויות של פיתוח בר קיימא ואזרחות סביבתית ככל שמשבר הסביבה העולמית מעמיק. כבר בשנות ה-70 אונסק"ו השיקה את תכנית MAB להגדרת שמורות ביוספריות כמודל בעל היבטים מרחביים, חברתיים וניהוליים, תחת תפיסות של קיימות ושימור מגוון תחומי החיים, מהביולוגי ועד האנושי, בדגש על שניהם. במסמכים רשמיים מאוחרים נאמר כי מטרת פיתוח בר קיימא - סביבתי, כלכלי וחברתי – הוא ניצול משאבים קיימים כדי לענות על צורכי האדם ועל צורכי הסביבה בהווה ובעתיד.(4) באותו הקשר, מושג האזרחות הסביבתית, שבשונה מהאזרחות הלאומית, הוא משותף לכולנו כאזרחי הסביבה, מצביע על רכישת ידע ומיומנות ליצירת מעורבות סביבתית מושכלת ופעילה.(5) אמנות השתתפותית פועלת ליישום פרקטיקות אלו בהתייחסותה לסביבה הקיימת ולקהילה המקומית כחלק אינהרנטי ממנה, אם כי הז'אנר לא לוקח חלק בהגדרות בינלאומיות רחבות אלו. בשיח של סביבה ותרבות בת קיימא מודגש מושג נחלת הכלל כמכונן בהקשרים של צדק חברתי וסביבתי.(6) סוכניה של האמנות ההשתתפותית עושים שימוש במשאבים הקיימים, תרבותיים-עירוניים ו/או טבעיים-נופיים, כדי להפכם לנחלת הכלל, ובכך סוללים את הדרך ליצירת זירת פעולה דמוקרטית שמאפשרת הידברות בין ריבוי קולות ונרטיבים, לקידום סולידריות וצדק של אדם וסביבה במרחב המשותף.
פעולות השתתפותיות בבקעת קנאים, במסגרת פרויקט "נוף משותף". צילומים: דן פרברוף
מבחינת תולדות האמנות, ניתן להתחקות אחר גלגוליו של הז'אנר דרך שני היבטים במקביל, זיקה בין אמנות לקהילה והיבט של פעולה מחוץ לשדה האמנות. לאורך ציר הזמן אין היבטים אלו מסמנים המשכיות מובהקת אך נקודות ההתייחסות השונות תורמות לגיבוש הז'אנר בתצורתו העכשווית. ניצני הז'אנר ניכרים בסוף המאה ה-19, בתנועה הניאו רומנטית שביקשה לשים דגש על יופיו של הטבע ולהצביע על חוסר צדק סביבתי עם תיאורי הרס שנבעו מהמודרניזציה, כמו גם בתופעה של קהילות אמנים שעברו ליצור בכפר, מחוץ לעיר המזוהמת, בהתבסס על רעיונות קהילתיים שיתופיים, אם כי תוך התבדלות בוהמיינית מהקהילה המקומית.(7)
הופעת הז'אנר במאה ה-20 מזוהה כפעימה ראשונה בידי אחת התיאורטיקניות המובילות בתחום ידע זה, קלייר בישופ, כמו גם במניפסט של האמן גוסטב אלמנברג באמצעות הופעות ראשונות של עבודות ביקורתיות של תנועות האוונגרד המודרניות, ובתנועות הפוליטיות-מחאתיות סביב מלחה"ע הראשונה. הפעימה השניה ניכרת בשנות ה-60 ו-70 בפריצה של הצבות ומיצבים, פעולות והתערבויות במרחב הציבורי, מההפנינג, דרך המינימליזם ועד לאמנות אדמה האמריקאית.(8) לוסי ליפארד כינתה מגמה זו כ"דה-מטריאליזציה של יצירת האמנות", שכן השתייכה לעמדות חדשות שערערו על חלל התצוגה המוזיאלי של הקוביה הלבנה, המתאפיינת בניתוק מזמן ומקום, ולפיכך במידור של ריבוי תפיסתי וחברתי.(9) סוכניה של אמנות האדמה דוגמת רוברט סמית'סון עשו שימוש בטבע ובנוף כחומרי הגלם וכמצע לפעולה, המפגישים בין תוכן לאתר, ועברו מייצוג לפעולה ישירה באתרי טבע, כשבמקביל ניכר גם שימוש חוזר ברדי מייד וחומרי מחזור לייצור אקולוגיה אורבנית דוגמת מירל לדרמן אוקלס.(10) באירופה, בולטת הזיקה בין משאבי הטבע לשינוי חברתי אצל יוזף בויס, שלא רק אימץ הגדרה רחבה על מיהו אמן, אלא פעל בעבודות משך מבוססות על עקרונות דמוקרטים כמו משאלי עם לטובת שינוי המבנה הכלכלי בהתבסס על צרכים אקולוגיים.(11)
פעולות השתתפותיות בבקעת קנאים. צילומים: דן פרברוף ומרקו פדלה די קטרנו
מיסוד התופעה משנות ה-90 ועד היום, היא פעימה השלישית וכוללת את ההתפתחות של site-specificity למהפך החברתי. נקודת המוצא כפי שהגדירה מיוון קוואן היא בעובדת התייחסותה של האמנות למרחב, כאשר הדיון התיאורטי התמקד בחשיבות המרחב וביחסי מרחב-צופה. התופעה התרחבה לסוגות של אמנות השתתפותית מוטת קהילה ואקטיביסטית, שביטויה מופיעה בקשת של מקומות ומצבים וסיטואציות המדגישות את הממד התהליכי של היצירה בדגש על המעבר ממחבר יחידני לקולקטיב, והמסוגלות ליצור שינוי סביבתי או תודעתי. האמן ממוקם בעמדה של יזם, פעיל חברתי וסוכן של שינוי. ניקולא בוריו כונן את המושג אסתטיקת יחסים בפרקטיקה ובתאוריה, וזוכה לקריאה ביקורתית של בישופ לטובת תפיסה שוויונית של מחבר-משותף. קוואן מציעה לתאר את התופעה במונח discursive site-specificity, כדי לתאר כיצד האתר הוחלף בקונטקסט סוציו-פוליטי, בהתייחס אליו כשדה של ידע ושיח תרבות. בישופ לעומתה, מטילה ספק מוסרי ביחס לדמוקרטיזציה של האמנות תחת המושג אנטגוניזם התייחסותי כביקורת להעדר תנאים מקדימים שמונעים מהאמנות להפוך מפעולה סימבולית לפוליטית. בשיח הביקורתי בין האסתטי לפוליטי ניתן למנות גם את רוזלין דויטש, האל פוסטר ובוריס גרויס המתדיינים בנוגע לאיכות השפעתו של האקטיביזם הפוליטי מחוץ לשדה האמנות. במקביל מתרחב הדיון משנות ה-90 ואילך בהתפרשות מופעים של אמנות אקולוגית ברחבי העולם מבוססי תפיסה ברת קיימא, תוך שימוש במשאבים קיימים של מרחב בנוי ושל מוצרי צריכה כביקורת על עודפות בעידן הקפיטליסטי. משנות ה-2000 משתרש המושג Eco-Art, במסמכי מדיניות של אונסק"ו כתשובה למשבר הסביבתי העולמי, וזיהוי האמנות האקולוגית כפרקטיקה אסתטית לקידום צדק חברתי וסביבתי. האמנות ההשתתפותית במובנה הרחב לוקחת חלק בשדה ידע קונטקסטואלי אקטיביסטי שיש בו את הפוטנציאל לקדם אג'נדה של אזרחות סביבתית ברת קיימא, שתורמת לזהות ולזיקה בין אדם למקום ובין אדם לאדם.
הערות שוליים:
Deutsche, Rosalyn. Evictions: Art and Spatial Politics. Cambridge, MA.: Graham Foundation for Advanced Studies in the Fine Arts; MIT Press, 1996; Nato Thompson, “Living as Form,” in Living as Form: Socially Engaged Art from 1991-2011, Cambridge: MIT Press, 2012.; Hal Foster, ed., The Return of the Real Cambridge: MIT Press, 1996.
Bishop, “Participation and Spectacle: Where Are We Now?” (Lecture for Creative Time’s Living as Form, 2011). See: Robert, Atkins, Rudolf Frieling, Boris Groys, and Lev Manovich, eds. The Art of Participation: 1950 to Now. Exhibition Catalogue. San Francisco: San Francisco Museum of Modern Art, 2008.
Mount, Andrew (2010). "Participation, Hosting And Mimesis: The Double Being" https://www.academia.edu/11152406/Participation_Hosting_And_Mimesis_The_Double_Being.
ראה: ליהי גולן, דניאל אורנשטיין, פנינה פלאוט, מה הופך מרחב ביוספרי למוצלח: תפיסות שונות מישראל ומן העולם, יער, 18, 2017; https://whc.unesco.org/en/ramsar
Nir Barak, Ecological City-Zenship, Environmental Politics, 29:3, 2020, 479-499,
דניאל מישורי, הגז/החוף הזה שלנו: נחלת הכלל קיימות ובעלות משותפת על משאבי הטבע ומרחב ציבורי, גילוי דעת, 9, אביב 2016, 146-133.
Nina Lübbren, Rural Artists’ Colonies in Europe 1870-1910, Issues in Art History (Manchester: Manchester University Press, 2001), 1–2, 15, 27
Bishop, Artificial Hells: Participatory Art and the Politics of Spectatorship (New York: Verso, 2012), 163, 190–91.; Gustaf Almenberg, Notes on Participatory Art: Toward a Manifesto Differentiating It from Open Work, Interactive Art and Relational Art, UK: AuthorHouse, 2010, 43–44.
Luccy R. Lippard, Six Years: The Dematerialization of the Art Object 1966-1972. NY: Praeger, 1973.; Brian O`Doherty, Inside the White Cube: The Ideology of the Gallery Space, Berkeley: University of California Press: 1999, 7
Erika Suderburg, ed., Space, Site, Intervention (Minneapolis: University of Minnesota, 2000), 4–5. Jeffrey Kastner, Brian Wallis, Land and Environmental Art, Phaidon Press, 2005; Barbara C. Matilsky, Fragile Ecologies, New York: Rizzoli International Publications, Inc, 1992, 74
ראה: Alain Borer, The Essential Joseph Beuys, Cambridge, Massachusetts: The MIT Press, 1997.