חיפוש

גילי אבישר ונעה רשף: שמשות

באוטובוס לערד ראיתי שתי שמשות דרך החלון. אחת גדולה וזוהרת גבוה בשמיים, ושניה קטנה יותר, נמוכה, לקראת שקיעה, קרובה לקו האופק אבל עדיין מאירה. אף פעם לא ראיתי שתי שמשות באותם שמיים. זה הרגיש כאילו כל אפשרויות התאורה והחימום התרחבו לפתע. כאילו כל מיני דברים חדשים עשויים להפציע בשמיים או מתחתם.

גילי הגיע למחרת. שפך בדים בסלון. אני שפכתי את שלי. הסלון הפך למחצבת חומרים. מתוכם חצבנו את עצמנו, יצאנו למדבר וחזרנו להתחפר בהם כשהשמש ירדה. כששתי השמשות ירדו.

יצאנו למדבר ופגשנו תוכי נמלט. הוא היה ירוק, חלש ומבולבל. אחרי חילופי דברים וסשן צילומים הוא החליט לחזור הביתה, לכלוב המוכר. הוא שלח אותנו לפגוש תנים. גורי תנה חופשיים מסתתרים במערה בהר. הוא נפרד בעצב ובהקלה והלך לאכול ארוחת שבי בחיק החמים והמחניק.




כמה ימים אחר כך, על הכביש למצדה פגשנו כלבה מתאבדת. היא רצה הישר לגלגלים של הרכבים המועטים שנסעו בכביש ללא מוצא הכי ארוך בארץ. מתגרה במוות, בנהגים ובשמיים הרותחים. היא שמרה על מרחק מאתנו, בודקת אותנו מדי פעם, ולא דיברה אתנו עד שממש רצתה לשתות.

למצדה לא הגענו באותו יום. אבל בסוף הגענו. השומרים הסתכלו עלינו המומים ושאלו מה אנחנו מחפשים כאן. לא היה שם אף אחד מלבדנו. סתם, שמענו שיש פה אתר תיירות מפורסם, משהו שקשור להתאבדות. ואתם רוצים לעלות למעלה? הם וידאו באי אמון. עלינו למעלה מטפטפים ונמסים תחת שמשות צהריים בוערות. נכנסנו לבד למצודת הקורונה הריקה. אפילו הפיתוי לקפוץ מההר נגוז באתר הנטוש.




אחר כך שמענו תנים. אחר כך ראינו תנים. תנים אחרים. תנים בריאים ותנים פצועים. צולעים. התנים, כך מסתבר, חולצים שד ומתהלכים בהיכלי עונג. התנים מתנים. התנים נפצעים ושרים בלילות. הם מבקרים בעיר כדי לחזור למדבר, לספר למשפחה על דרכים מומלצות להקמת היכל עונג חדש בעידן שרמס את העונג וכילה את האקסטזה ואת הריקודים.

אחריהם הגיעו גם הנחשים. הנחש הגדול, הוא הנחש של הסרסור, רבץ אצלנו בבית. לא ביקש כלום וגם לא נתן דבר. הוא שתק וזמם. עיניו הבהבו בתמימות מעושה וגם זה רק ברגעי הערות הבודדים.




הסרסור סירסר בנו בחדרים. קנה ומכר, השליך אותנו למיטה, איים בנשק ובחדירה אינסופית לאזורים אסורים. חדורים ומותשים ברחנו למדבר. במדבר בדואים במכוניות כסופות רעו גמלים וסגרו עסקאות בדמדומי היום לאור שמשות כבות. שמשות עייפות, מתעלפות מחום, מחכות לחורף בו לא יצטרכו לעבוד קשה כל כך.




בחוץ המגיפה המשיכה לעשות את שלה, להשתולל ולנוח, להשבית ולבודד. אף אחד לא ידע מה היא עושה באמת. אבל היא המשיכה, וגם אנחנו המשכנו, תחת שתי שמשות לוהטות ומפלצת שהסתתרה היטב אך מדי פעם חשפה שן, עין, או אברים מיניים אחרים. רצינו את המפלצת. התקשרנו אליה. קראנו לה בלילות. קבענו איתה בסתר. הסרסור איים לכלוא אותנו בדירה. לבטל זכויות. לרמוס אפשרויות. ניתקנו יחסים עם המפלצת או לפחות העמדנו פנים. זחלנו מתחת לשמיכות.

הסוף החל לדחוק בנו. רצינו לחזור להתחלה, או לפחות להביט בה, להיזכר בשמשות הראשונות שחלקו שמיים בנחת, כאילו יש מקום לאין סוף שמשות, לכל שמש שתרצה לבוא. התחלנו לסגור מעגלים על מנת להיפרד כראוי וכמקובל. במדבר פגשנו עוד תוכי מאחוות התוכים הנמלטים. הוא היה נועז ונחוש בדעתו יותר מהראשון. התרחק מהשבי כדי שלא יוכל למצוא את דרכו חזרה, התעופף בלי צבעי הסוואה. נצץ בצהוב באמצע המדבר ולא ויתר ולא שב הביתה. עף עיוור אל תוך החופש האכזר.




פגשנו שוב גם את הכלבה המתאבדת. ליד בעליה היא התנהגה כאילו הכל בסדר והיא בכלל לא רוצה למות. הלכה שקטה ולבנה בין האבנים, מביטה בקרקע. לוחשת לעצמה. שותקת.

גם אנחנו שתקנו. זה היה מדבר ואנחנו חיפשנו מים. מצאנו מים. ירוקים ונודפי ריח אבל מים על אף הכל. הבנו שנגמר. שהמדבר אורז אותנו בחבילה ושולח למען לא ידוע, לעיר החולה. הדואר גם הוא לא עבד וייתכן שניתקע לנצח על מדף ברזל מחליד בסניף המקומי.

קרענו את האריזה. ניערנו את הנייר החום. קפצנו מהמדף. התישבנו על המיטה. פתחנו את המזוודות הריקות. ארזנו את המפלצת. קיפלנו את הסרסור. נפנפנו למדבר מהאוטובוס בכיוון חזור. לא היתה אף שמש בשמיים. סגרנו חלון. נסענו הלאה.



השהות בתמיכת קרן יהושוע רבינוביץ לאמנות.

Ben Yair 28, Arad - 1st floor

Wed-Thu: 9:00-13:00 16:00-20:00
Sat: 9:00-13:00 
Free Admission
972-08-9551531
acacarad@gmail.com

בן יאיר 28 ערד, מתנ"ס ערד, קומה א' 

רביעי-חמישי: 9:00-13:00 16:00-20:00
שבת: 9:00-13:00
הכניסה חופשית
08-9551531
acacarad@gmail.com

המרכז לאמנות עכשווית ערד