בר ירושלמי: רישומי חול

15.11.2020 רישומי חול - יום 01



יום ראשון בערד, החלטתי לתעד את כל השקיעות שאני רואה לאורך שהותי פה. הנה הראשונה.

16.11.2020 רישומי חול - יום 02

גיליתי שהאופניים החשמליים שלי יודעים להיות אופני הרים במדבר. 
אני נכנס עימם אל דרכי העפר שבגבולות העיר ובוחן עם עצמי עד לאן אני יכול להגיע בלי להשתפן. ובכלל, לנוע בדרכים לא מוכרות זו חוויה ממש מומלצת, אני מרגיש שכל צעד שלי החוצה הוא צעד לכיוון החדש.

17.11.2020 רישומי חול - יום 03

דיבורי ארכיאולוגיה.

התמזל מזלי היום לשבת לשיחה עם ניר לצט מרשות העתיקות של המחוז, שהקדיש מזמנו לספר לי על המציאות הארכיאולוגית של איזור ערד. מרגיש שהופצצתי בכל כך הרבה אינפורמציה שאני כבר לא יכול להסתכל על איזור הנגב המזרחי באותה צורה. ניר סיפר לי על ממצאי התרבות המוסטרית שנמצאו בסביבת העיר ערד, אוכלוסייה פרה-היסטורית של ציידים-לקטים שאחד ממאפייניהם היתה האופן הייחודי שבו עיבדו את אבן הצור. בניגוד לחברות ציידים אחרות, בהם עוצב הצור בתהליך רדקציה של האבן עד לצורה הרצויה, השיטה המוסטרית (טכניקת לוולואה בעגה המקצועית) כללה סיטוט מוקפד ומחושב מראש של האבן, שבמכה אחת סופית מפיקה את הצורה הרצויה של כלי הצור.

כלומר יש לנו פה שני אופנים שונים של חשיבה פיסולית: הראשונה מעצבת את הצורה הרצויה מתוך תקשורת המשכית בין היד לחומר עד לגילוי התוצר הנחשק. ואילו השניה מחלצת את הצורה הסופית מתוך החומר במחשבה תחילה. או במילים אחרות, אנחנו דנים פה בתחילתה של חשיבה אבסטרקטית רעיונית! רגע בהתפתחות האנושית בה התודעה מדמיינת צורה ומחלצת אותה בשלמותה מתוך מציאות החומר.

ועם מחשבה פלאית זו, הנה שקיעה.

18.11.2020 רישומי חול - יום 04

עם כל יום שעובר אני מעמיק פנימה אל תוך החולות. ככל שאני מעמיק, כך אני מוצא יותר חיים.

המדבר הוא ידע.

19.11.2020 רישומי חול - יום 05

אני מגיע ל״זמן מדבר״, אתר אקולוגי לשלום הממוקם צפונית-מזרחית לערד, שם אני פוגש את מייסד המקום ספי הנגבי, ואת בת זוגתו מלכית, שהצטרפה אליו.

אנחנו יושבים לשיחה אצלו, בסלון המשקיף אל המדבר, והוא מגיש לי עוגיות מעמול מחברון. תוך כדי שיחה, מתגלה בפני אדם בעל ידע מקיף בצורה בלתי רגילה ואנחנו צוללים אל תוך אינספור סיפורים ואנקדוטות מן האזור. התשוקה הגדולה שלו הוא טוען, היא דרכים עתיקות. אותן דרכי מסחר מפורסמות שבהם התהלכו ורכבו בני אדם מזה אלפי שנים במסעם מסין ועד מצריים. האיזור כולו למעשה מרושת בכמה מדרכי המסחר המרכזיות ביותר של העולם העתיק. ספי מספר לי כיצד הוא עסק בהתווית דרך הבשמים, ואיך המהלך הוביל בסופו של דבר להכרזה של הדרך כמורשת אונסק״ו.

״דרך לעולם אינה נעלמת, היא רק מטשטשת עם הזמן״ כך הוא טוען, ומספר לי איך אפשר לזהות דרך שהלכו בה למי שמכיר את הסימנים, עד לרמת החיה שהתהלכה בה.

בשנות ה90 הוא הוביל משלחות מחקר שהלכו את דרך המשי מעזה ועד ירדן בנסיון לשחזר את המיקום המדויק שבה הדרך עברה. האינתיפאדה עצרה הכל הוא מודה בצער, ומספר על קשרי הגומלין הענפים שנוצרו עם חוקרים פלסטינים וירדנים. ״אפילו היה לנו בשלב מסוים קשר ישיר עם נסיך ירדן, שהיה חוקר נלהב של דרכים עתיקות״.

השיחה איתו גורמת לי להפליג במחשבות, ואני מדמיין רשת של דרכים השזורה לאורך כל האיזור הסהר הפורה כמערכת עורקים מסועפת, מזרימה חיים ומייצרת סירקולציה תרבותית בין ציביליזציות. גדיעה של דרך היא מעשה קטיעה של זרימת החיים, עורק חסום.

ללכת את הדרך העתיקה מחדש זו פעולת עיסוי פנים רקמתית, מהלך להגמשה מחודשת של המערכת.

20.11.1010 רישומי חול - יום 06

בביקור בבית המלאכה לסבונים של יונת מורדוך. אני יושב לצידה בזמן שהיא רוקחת קרם טיפולי מצמחי המדבר המקומיים, ומספרת לי את סיפור חייה המרתק: ביולוגית מצטיינת שעזבה קריירה מבטיחה לטובת מסע במזרח הרחוק. שם התנסתה לראשונה בטכניקות טיפול מסורתיות, הרפתקה שהוליכה בסופו של של דבר להתמחות באתנו-בוטניקה, ולתזה בלימודי מדבר שעסקה ברפואה בדואית מסורתית. מחקר שהוביל אותה למפגש חסר תקדים עם אנשי הרפואה שעוד נותרו בקהילות הבדואיות כיום. זהו סיפור עצוב, שתיאר תמונה לא פשוטה על תרבות רפואית שהולכת ואובדת בו לדור האחרון של המרפאים לא נותר למי להעביר את החכמה שהצטברה במשך מאות שנים. ידע עצום על הפוטנציאל החבוי בעולם החי והצומח של המדבר ותרבות שלמה המתלווה אליו, נשכחים במהירות חסרת תקדים אל מול כוחות המערב וההתיישבות בעיר.

סיפור אחד משך את תשומת ליבי, והוא שבקהילה הבדואית המרפאת או המרפא הם אינם מגדירים את עבודתם כ״ריפוי״, אינם גובים תשלום עבור הטיפול ורואים את עבודתם כמתנה מן האלוהים, הנמסרת לכל דורש.

קל מאוד לעשות רומנטיזציה אל האחר ואל תרבות שאינה שלי, ועם זאת יש לי תחושה עמוקה שאנחנו לא מבינים באמת את משמעות השכחה התרבותית הזו אל עבר תהום הנשייה. השמות שאנחנו נותנים לדברים הם הקשר שלנו למקומנו בתוך נוף חיינו, ואל הערך שאנחנו נותנים לצורות הקיום סביבנו. לשכוח איך קוראים לצמח, אבן או חיה משמעו לאבד משהו מהקשר הגנאלוגי שלנו למהות, לסיפור יותר גדול ורחב הקושר את הדברים בעולם אלינו כבני אדם.

כמה פשוט לכתוש צמח בלי שם, או לגרש קהילה בלי סיפור.

והנה עוד שקיעה, לנחמה.

21.11.2020 רישומי חול - יום 07

נדב בלוך, גאולוג במקצועו. הוא מגיע אליי לדירה ברוב טובו ואנחנו יושבים לקפה ושיחה על המציאות הגאולוגית של האזור. נדב פורש בפני מפה של הנגב הצפוני ומספר לי על ים טתיס, שכיסה את כל אזור הארץ, ובעקבות תזוזות טקטוניות נסוג מספר פעמים לאורך העידנים, מה שאפשר את היווצרות מכתשי הנגב. הוא מספר לי על שרידי מאובנים ושיני כרישים שעדיין ניתן למצוא פזורים בחפירות שנעשות באזור, ועל מקורות של מים עתיקים - מי תהום שנותקו ממקור ההזנה שלהם ונשארו כלואים תחת הקרקע במשך מאות אלפי שנים. וככל שהוא מעמיק בסיפורו, המפה המנוילנת קמה לתחייה ואני מדמיין את כל גבעות ורכסי המדבר מכוסים בקילומטרים של ים אדיר ממדים. ומיליוני יצורים ימיים שחיים ומתים על קרקעיתה של טתיס הגדולה, נמחצים תחת כובד המים ונולדים מחדש כסלעי גיר וחרסית, משתייפים בידי רוחות המדבר הגדולות המלטפות את קרקעית האוקיינוס שהיה ואיננו.

ופתאום משהו בכל הפאזל הזה מתחבר, והאדמה הזו נגלית בפניי שוב על יופייה המופשט: חומר חולי העובר אינסוף תנועות דחיסה, קריסה, ניוון וליטוש. מליוני שנים של תנועות, נאספות ונשמרות כזיכרון בתוך חומר המדבר. ומה שנראה לנו כקפוא לנצח, הוא רגע פעוט במושגי הזמן האדמתי.

החומר תמיד משתנה. זה רק אנחנו - המתקיימים פה לשבריר של קיום, שאיננו תופסים את השינוי בפעולתו.

22.11.2020 רישומי חול - יום 08

בוקר, אני מחליט לצאת לשתות את הקפה שלי אל אחת מנקודות התצפית הצופות אל ים המלח. הראות טובה והשמש עוד מכוסה בענני הבוקר כך שאני זוכה לצפות בהררי הנגב המזרחי המשקיפים על ים המלח. איפה שהוא בין לגימה ללגימה אני נזכר במדבר אחר שראיתי, במקום אחר בצידה האחר של הפלנטה.


השנה היא 2013, חייתי אז במלבורן שבאוסטרליה, עיר שהיא סוג של אוטופיה אורבנית בה הכל נמצא במקום הנכון שלו, ואפשר לחלוטין לשכוח את עוולות העולם. הייתי מובטל ודי בודד באותה תקופה, והעברתי את ימי בעיקר בשיטוטים חסרי מעש בין פארקים ובתי קפה, מסתכל על הכל מהצד ומתקשה למצוא נקודות אחיזה שיקשרו אותי אל אדמת הדיסנילנד הזו. היה לי סיבוב קבוע שבדרך כלל היה מסתיים במוזיאון הנשיונל גלרי של ויקטוריה, אוסף קטן ותמציתי שדרכו התוודעתי אל תולדות האמנות האוסטרלית במאה ה-20. 

וכך הייתי מוצא עצמי ניצב מדי שבוע מול הציור הזה של אחד מענקי הציירים האוסטרלים, סידני נולן, שעד היום מהווה בשבילי נקודת הבנה לאופן שבו עובדת פעולת ההתבוננות על נוף. 


השנה היא 1949, ונולן מבקר פעמיים במרכז אוסטרליה, שם הוא מצטרף לטיסות דואר פנימיות אל יישובים נידחים וטס מעל הנופים הצחיחים של מדבריות המרכז, חוויה המתורגמת לאחר מכן בסדרה של ציורי נוף מדבריים מנקודת מבט אווירית.

ישנו דבר מה הטורד את העין בזמן שמתבוננים בדמות ההר הניצבת במרכז, אשליה של עומק שנשברת אל מול הגיון הראייה כאשר העין עוקבת אחר תנועת החולות, הקושי לאבחן את תוואי השטח של המדבר אל מול ראש ההר הנגלה בחדותו. הציור כולו מתגלה כעין אשליה אופטית לא מתפקדת, בה מתעוותת תפיסת הראייה ככל שנתמקד יותר בציור. בתגובתו על סדרת העבודות, טוען נולן: ״רציתי להתמודד עם קלישאת ״הלב המת״ (כינוי למרכז אוסטרליה), רציתי לדעת את טבעה האמיתי של ״האחרות״ שאל תוכה נולדתי. זו אינה חוויה אירופאית. רציתי לצייר את הטוהר והמושלמות של הנוף הזה״

כיליד לקולוניה לשעבר, נולן נולד אל תוך זהות פרדוקסלית בין מורשתו האימפריאלית לבין זהותו המקומית חסרת השורשים. ביקורו במרכז אוסטרליה הוא כעין מסע-רוח (Vision-Quest) אל תוך מימד פיזי של זרות, עימה הוא מתמודד דרך תיבת הכלים שלו כצייר. אני חושב על ההקבלה בין המבט של נולן אל נופי ה״לב המת״ של אוסטרליה לבין ההתבוננות אל תוך ״שממת״ הנגב כפי ששהיא מצטיירת אצל אמנים דוגמת אנה טיכו עם רישומי הדיו והפחם של הרי יהודה או ציורי השמן של לדוויג בלום את מדבר יהודה ואיזור ים המלח. נראה שהעיסוק בזהות אל מול הנוף המקומי תמיד תהיה מנת חלקם של הנולדים או חיים לצד אותה אחרות.

הבחירה לצייר את המדבר, על מאפייניו המונוכרומטיים והנטייה לאבסטקרציה הופכים אותו למרחב אידיאלי בשביל להתעסק במה שאני אוהב לכנות ביני לבין עצמי ״הבעיות הקשות של הציור״: מקום שהוא בעצם שום מקום וכל מקום בו זמנית, בו היחסים בין פרספקטיבה וחווית העומק מתעתעים בנו תמידית.

אני מתבונן כעת אל הנוף המדברי הניצב מולי, ומבין מחדש את חווית ההתבוננות של נולן ודומיו אל מול אותם תעתועי ראייה של הלב המת-חי, שבו הציור משמש מעיין מפת דרכים אל תוך עולם לא ידוע ומלא סודות, בו הדברים אינם כפי שהם נראים.

23.11.2020 רישומי חול - יום 09


ככל שהימים חולפים, אני לומד עוד ועוד רבדים למורכבות החיים כאן. אל מול הקסם האינסופי הזה, אני עד לעיוותים קשים במרקם המציאות שאני לא יכול מסוגל להסיט מבטי מהם. אותם כוחות הרס הפועלים ומכרסמים אט אט את האקולוגיה העדינה שעוד קיימת כאן בין אדם לחיה, בין אדם לאדמה ובין אדם לאדם.

אני חושב על בן גוריון ומתמלא ברגשות של כעס ותסכול אל מול אותם רעיונות בזויים של הפרחת השממה, העיוורים לעובדה שאנו רק אורחים חולפים על האדמה הזו. לא רק שאין פה שממה, גם אין מה להפריח, המדבר הוא חי ומדבר לכל מי שכמה להקשיב לו.

24.11.2020 רישומי חול - יום 10

בין שקיעה לשקיעה, בין רישום חול אחד לאחר, אני לומד משהו על הסיפורים הראשוניים שמהם אנחנו כבני-חיים מורכבים.

אני מבין עם הזמן שהסיפורים הגדולים של זמננו הם אלו שהיו פה מאז ומתמיד. הרבה אחרי שכבר יחלפו זיכרונות המגפה ופרעות המלחמה, מי שישרדו הם אותם סיפורים על שמיים גדולים ואוקיינוסים קדומים שמשתרעים תחתיהם, המקום בו אגדות העמקים פוגשות את מעשיות ההרים.

ומכל הסיפורים, אלו סיפורי השמש שאותם אני הכי אוהב. כמו זו של שפש, אלת השמש הכנענית הקדומה שמדי ערב יורדת אל ״בית החופשית״, ביתו של אל השאול מות, ובבוקר נחלצת ונולדת מחדש לטיול ברקיע האינסוף. או אולי ספינת מליון השנים של האל רע, המשייטת בשמיים ומעניקה אור לכל החיים, או מרכבת האש של הליוס - ״הרואה כל״, הדוהרת במהירות לעבר המזרח הרחוק. אני מתנחם בעובדה שאותו כדור זורח ישאר תמיד בדמיוננו כמושא להערצה ולפליאה, גולש לאורך הרקיע ואוגד עימו סיפורים על מה שהאור נגע בו.

אחרי עשרה ימים של הליכה במדבר, הרגשתי שזה הזמן לתת משהו חזרה למקום הזה שחיבק והכניס אותי בחיקו.

הזמנתי את Saif Abu-Fraiha המופלא לדמיין איתי יחד את השמש העולה מחדש. קמנו באישון הלילה ונסענו לצלם את הסט הזה, שהורכב בידיו המוכשרות של סייף משעות של הקשבה וכמיהה אל אותה חוויה שאין לה שם, בהם חולות זהובים אומרים שלום לאור השמש המגיחה מבעד להרים.

מקווים שתהנו, מומלץ לשמוע בשעות הבוקר, שאתם זקוקים לקצת סיפורים חדשים על שמשות וחולות, ותחושה של אופק שלא נגמר.

תודה מיוחדת ל המרכז לאמנות עכשווית בערד arad contemporary art center שהזמינו אותי ונתנו לי לשהות במקום המופלא הזה. לאריאל תמיר על צילום יפייפה ועל כך שהעז וקם עימנו בשעות לא שעות.לRana Abu Fraiha שערכה בסבלנות ובכישרון, לTamar Roded Shabtay ולכפר נוקדים שאיפשרו לנו לצלם בלוקיישן המושלם הזה.

ותודה אחרונה ומיוחדת לOren Amit ולאה אביר המלווים אותי ותומכים לאורך כל הדרך שדברים יקומו ויחיו.

עד לפעם הבאה. עוד יגיעו הפתעות בהמשך.

בר ירושלמי הוא אוצר עצמאי. הוא בעל תואר ראשון באמנות מאקול-דה-בוזאר (École Nationale Supérieure des Beaux Arts) בפריז ותואר שני באוצרות מגולדסמית' קולג׳ באוניברסיטת לונדון.

בין תפקידיו הקודמים שימש כאוצר התכנית הציבורית במוזיאון פתח תקוה לאמנות, עוזר מתמחה במחלקת האוצרות של Tate Modern, אוצר משנה של התכנית לקידום מקצועי לאמנים של Chisenhale studios בלונדון ואוצר לגלריית Fehily Contemporay במלבורן.

ירושלמי אצר תערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי העולם, בין היתר בZabluduwicz collection (לונדון), Government Art collection (לונדון), The ryder gallery (לונדון), Chisnehale studios (לונדון) Fehily contemporary (מלבורן), מקום לאמנות (תל אביב), מוזיאון פתח תקוה לאמנות והמשכן לאמנים בהרצליה.