עמרי חפץ | רסיסיסים וכפכפים

אמן מגיע לתכנית שהות כפי שאדם מגיע אל המדבר – כדי להתנתק. הראשון מבקש להתנתק מרעשי העיר; השני רוצה להתנתק מרעש אחד כדי להתחבר לאחר – לקצב של עשייה, יצירה, מחקר.

השהות שלי בערד תוכננה למחצית הראשונה של אוקטובר, ראש השנה ויום כיפור. בחסות החגים קיוויתי לצאת מעננת המלחמה בתקווה שזו תוחלף באבק המדבר, אולם בניגוד למרחבי הדרום – לניתוק יש גבול, והוא צפוף וחסר סבלנות. הגעתי לעיר ביום תקיפת הטילים האיראנית; לאחר מכן היה פיגוע בבאר-שבע הקרובה; יום לאחר מכן ציינו ברחבי הארץ שנה לאירועי ה-7 באוקטובר.

במהלך השהות בערד המשכתי לעבוד על ״רסיסיסים״ – עבודת מחול בביצוע סנונית ברבן ומאיטה לוי. זו עבודה שלא מתרגשת מרעש של אזעקות; היא נולדה במהלך המלחמה ונוצרה מתוך תחושת חוסר האונים שהמלחמה מייצרת. ביקשתי ללמוד אותו – את חוסר האונים – וניסיתי לייצר אותו בסטודיו; חיפשתי אותו בגוף ומצאתי אותו כשנפלתי. בשבריר השנייה הזה, בין הרגליים העומדות לראש המתרסק, הגוף חסר יכולת לחלוטין. הוא לא מסוגל לשאת את המשקל של עצמו. יש לו רק כיוון אחד לנוע בו, וזה למטה.

זה גם הכיוון שנעות בו הפרפורמריות ב״רסיסיסים״. לאורך העבודה הן מנסות להחזיק מנחים בלתי אפשריים (למשל, כשהגוף מקביל לרצפה, באוויר, עומד על יד אחת). ניסיונותיהן נועדו להיכשל – ולהפיל את שתיהן לרצפה. בהתאם, חלק מהעבודה בסטודיו הייתה חיפוש התנאים הסומטים והצורניים שיאפשרו לגוף, או לחלקים ממנו, ליפול בחוסר שליטה. המעידות וההתרסקויות עובדו לכדי דואט בן חצי שעה.

דניאל רוזנקרנץ, אמנית וצלמת, הצטרפה אל יום החזרות האחרון שלנו בערד. היא צילמה את סנונית ומאיטה באיזור התעשייה של העיר.

1.10

הזוקפים נכשלים לעמוד על המשמר; כל תלולית אספלט נכנסת לי לגב והעור המת סביב ציפורני ידיי בצבע סביון מלוכלך. ספרתי שני חצבים אתמול כשחזרתי הביתה מהמקלט השכונתי. הם הזדקרו בפתח הבית; לא שמתי אליהם לב כשהגעתי, וגם לא כשעזבתי בריצה בהישמע האזעקה.

6.10

הכפכפים שלי חונים מול דלת הכניסה. הם מחכים שאחצה בהם את ים המלח, או שארוץ איתם למקלט בפעם הבאה שתשמע האזעקה (ימינה, למטה, שמאלה בצומת). אכלתי חצי נקטרינה ולביבה אחת מהמעדנייה הרוסית.

לפני שעתיים הסעתי את בן-הזוג שלי לתחנת הרכבת בבאר-שבע. שלוש שעות לפני כן היה שם פיגוע. מחבל נכנס לסניף מקדונלד׳ס וירה לכל הכיוונים; נערה בת 19 נרצחה. היא נכנסה למקדונלד׳ס כדי לפגוש את חבר שלה. הוא שרד.

13.10

הלשון נפוחה, הגלוטוסים הוסיפו להתכווץ. בית הקברות של ערד נמצא במרחק חמש פניות ושלושה עיקולים מהבית, בקצה הצפוני של העיר. בקצוות אחרים שלה, העיר נשפכת ישירות אל המדבר. כשבן-הזוג שלי דפק בדלת צרחתי ״לא! לא!״ לפני שהוספתי ״לא להיכנס!״, וסובבתי את המפתח. אחר-כך שאלתי מי זה.