.jpg)
השהות שלי מתחילה ביום שבו הוכרז על סגר שלישי (אמיתי). התחושה הזאת של יציאה לזמן של התבודדות כשכל העולם החיצון נשלח לבידוד מלווה אותי לאורך כל השהות.
אני מבלה את הימים הראשונים בחיפוש אחר מקום שבו אוכל לתלות את קערות הפעמונים שהבאתי איתי. אני מחפש מקום בעיר שיהיה על קו הגבול בין העיר למדבר, הקו הזה שאני מדמיין ששוכן אצל כל התושבים כאן באופן סמוי. הרי כולם חיים כאן עם המטאפורה המדהדהת הזאת לחיי הנפש - חיים על קצה המודע כשמסביב רוחש השקט הגדול של הלא נודע והלא מודע.
בעזרת אורן אני מוצא מצפה קטן, בצד הכביש הבנוי כמו רמפה ששואפת להתרומם הלאה ורחוק מכאן ובכל זאת שוכנת בלב השכונה, היכן שילדים משחקים ואנשים צועדים בשתיקה.
אני נעזר בילדים מהשכונה, ויחד אנחנו תולים את הפעמונים עם חבל אדום בוהק. מיד המקום הופך למוקד של תשומת לב. אנחנו רואים איך אנשים עוצרים, מסוקרנים, מנגנים על הפעמונים ולוקחים רגע להקשיב למקום המוכר בשכונה שלהם באופן חדש.
אני מקפיד לעבור כאן מדי יום, ושמח לראות שתמיד יש מישהו שם עם מבט תמה. תמיהה היא עדות לערנות, אני חושב לעצמי.
את שאר הזמן אני מקדיש לטיולים, עמוק בתוך המדבר. גם כאן אני מרגיש שאני מתהלך בתוך נפש, שלי או של אדם אחר שמעולם לא פגשתי. קשה להבחין. הרוח העזה רק מטשטשת עוד את המחשבות.
אני תוהה ביני לבין עצמי מה בכלל יש לי כמוסיקאי לקחת מהשהות כאן. האם אני אוגר צלילים? חולם על מנגינות? נראה שלא.
בערבים אני יושב וממשיך בפרויקט של יצירות מיניאטוריות לסינטיסייזר בודד, פרויקט שהתחלתי לפני מספר חודשים.
רק אחרי שלושה ימים של עבודה מאומצת אני שם לב פתאום שהקטעים השתנו לחלוטין, משהו בהם מופשט וסוער יותר, ומעל לכל מושלת בהם רוח חדשה, פשוטו כמשמעו - נדמה שבכל הקטעים נושבת רוח של ממש.
האם היא הגיעה מהטיולים במדבר? קשה להכחיש זאת.
הזמן והמקום מחלחלים פנימה אל המוסיקה בכוחות עצמם ושוב הלא נודע גדול מהנודע.
הקשיבו בעצמכם: